נורת המצוקה החלה לפתע לצפצף בקול חזק וצורם, לריסה באותה שעה
היתה במטבח והכינה לעצמה כוס תה.
לריסה הייתה עולה חדשה מרוסיה, היא עלתה לארץ לפני כשמונה
חודשים, העברית שלה לא היתה מושלמת, היא מידי פעם היתה עדיין
מתבלבלת בין זכר ונקבה ובין רבים ליחיד.
לריסה החלה לעבוד בתור אחות מיד לאחר שסיימה את שיעורי האולפן
שלה. היו לה תעודות מרוסיה שם היא הייתה אחות ראשית.
כאשר היא הגיע למחלקת השיקום בבת ים היא התחילה לעבוד כעוזרת
לאחות, היא לא כל כך אהבה את התפקיד הזה וזאת מפני שהיא קיוותה
שכאשר היא תעשה עלייה היא תתחיל לעבוד כאחות ראשית כמו ברוסיה,
אך לצערה זה לא קרה וחלק נוסף מתפקידה במשרה כלל גם אחות
תורנית למשמרות הלילה.
כשלריסה שמעה את אותות המצוקה כוס התה שהחזיקה נשמטה מידה, היא
רצה לכיוון לוח החירום כדי לראות מאיזה חדר הן מגיעות.
"אוי ואבוי, זה מחדר שבע" לחשה לעצמה והרימה מייד את השפורפרת
כדי להזעיק את הרופא התורן, לאחר כמה שניות של המתנה שנראו כמו
נצח הוא ענה לה.
"הלו דוקטור זו לריסה, כרגע קיבלתי אות חרום מחדר שבע, אני
חושבת שהחולה איבדה דופק".
"אני מגיע" ענה הרופא. "ביינתיים תבדקי לה דופק ואם אין לה
תתחילי לבצע בה החייאה" הדוקטור סגר את הטלפון.
לריסה רצה לכיוון חדר שבע, כשנכנסה לחדר היא ראתה את המוניטור
מראה קו ישר, היא הושיטה שתי אצבעות למדוד דופק אך היא לא
הרגישה דבר, מייד היא פתחה את חולצתה של החולה והחלה לבצע בה
עיסוי לב, לאחר דקה נכנס הדוקטור.
"או.קיי. תעצרי רגע" הדר' הזיז את לריסה והוציא קנה נשימה
מהתיק שלו והכניס לפיה של החולה.
"אני הבצע בה הנשמה וכשאני אורה לך את תתחילי בעיסוי לב כפול
חמש עשרה, אבל  ביינתיים אני מבקש לדעת עליה קצת יותר פרטים".
לריסה הנהנה בחיוב, הדר' החל בביצוע ההנשמה.
"לחולה קוראים בלה, היא נמצאת פה משהו כמו עשר חודשים, היא
חולת סרטן".
הדר' סימן ללריסה והיא החלה בביצוע העיסוי.
"סרטן". מלמל הדר'.
"כן" לריסה המשיכה ללחוץ על ליבה של בלה.
"היא לא ניראת כל כך טוב..." המשיך הדר'.
"היא עוברת טיפולים קשים מאוד, דר' אתה חייב להציל אותה, ארבע
עשרה, חמש עשרה, מתיחלה ספירה שניה".
הדר' החל שוב בהנשמה.
"לאישה הזאת לא מגיע למות כל כך צעירה... היא אישה טובת לה,
נעימה ועדינה ומתחשבת". לריסה מלמלה לעצמה או לדר' והמשיכה.
"אני לא אשכח איך היא עזרה לי ותמכה בי כאשר רק הגעתי הנה".
הרופא הפסיק את ההנשמה ובדק שוב דופק.
"נו". לריסה היתה לחוצה.
"אין כלום, תביאי לי את השוקר".
לריסה פנתה למכשיר השוקר והביאה לו את הידיות, הדר' החל כבר
לפתוח את כפתורי החולצה של בלה ומרח עליה משחה.
"בבקשה"
הדר' לקח את השוקרים וביקש מלריסה לכוון את המכשיר.
"עכשיו תתרחקי".
הוא הניח את השוקרים על גופה של בלה והגוף החל לפתע לקפוץ.
"אלוהים, בבקשה עזור לה" התחננה לריסה, "היא הייתה כמו אמא
בשבילי".
הדר' סימן ללריסה לכוון שוב את המכשיר ובנגיעה שלו גופה של בלה
קפץ שוב.
בלה פקחה לפתע את עיניה.
"אני בסדר, תודה" לחשה עם חצי שיעול.
לריסה התקרבה.
"תודה, לריסה, אני בסדר" לחשה בלה.
לריסה הסתכלה על הדר' והוא עלייה.
בלה שכבה על המיטה והסתכלה על שלושתם.
"אני בסדר, תודה. למה אתם מסתכלים עליי ככה".
היא לא זיהתה את הרופא השלישי, היא לא ראתה אותו לפני כן, הוא
גם היה לבוש שונה מהם, היתה לו חליפה אפורה - שלוש חלקים,
גובהו היה כמטר שמונים. צבע עורו היה לבן, שערו היה שחור
מתולתל ועיניו כחולות.
בלה המשיכה להסתכל עליו והוא חייך אליה, היה בו משהו מרגיע.
"מה שלומך, בלה?" האיש בחליפה לחש.
"אני בסדר"
האיש בחליפה שתק והסתכל על לריסה הבוכיה ועל הדר'.
הדר' חיבק את לריסה "זה דרכו של עולם" לחש לה.
בלה הסתכלה על לריסה.
"למה את בוכה ילדה? אני בסדר, אני כאן לידך".
לריסה הסתובבה והמשיכה לבכות.
"בואי, נלך להודיע למשפחה". הדר' הוביל את לריסה החוצה.
בלה הסתכלה על שניהם יוצאים מהחדר ולאחר מכן הפנתה את מבטה אל
הבחור שעמד לידה.
"אף פעם לא ראיתי אותה במצב כזה" לחשה.
הבחור החזיר מבטו אל בלה.
"כן... זה נראה שמאוד קשה לה".
בלה נזכרה לפתע שלא הציגה את עצמה.
"שלום, אני בלה". חייכה.
"הא שלום, אני יונתן" חייך חזרה.
"אתה רופא חדש פה?".
"לא בדיוק... בוא נגדיר אותי כסוג של משגיח".
"על מה אתה משגיח?"
"עלייך". ענה יונתן.
"עליי? מה זה שירות חדש?" בלה הופתעה.
"כן, אני אמור להיות איתך בתקופת המעבר".
"לאן אני עוברת?" בלה החלה להתבלבל.
"אה... את כבר לא יכולה להישאר פה".
"לאן אני הולכת?"
"אני לא יודע, אמרתי לך שאני אהיה איתך רק בתקופת המעבר ולא
מעבר לזה, אבל בואי נתחיל בזה שנצא מהחדר הזה".
טוב מה שתגיד, אבל תצתרך לעזור לי עם הכיסא גלגלים".
"את לא צריכה אותו יותר".
"מה? אני לא יכולה לזוז בלעדיו".
"בואי ננסה ... פשוט תנסי לקום".
"תשמע, אני יודעת שאתה חדש, בחור צעיר, אבל אני כבר שנתיים לא
הולכת על הרגלייים".
"בואי אני אעזור לך". יונתן אחז בידה של בלה ועזר לה לקום.
"וואו, אני עומדת" בלה היתה מאושרת.
"את רואה? אמרתי לך".
"איזה כיף, כמה זמן לא עמדתי ככה, אני מרגישה מצויין כמו לפני
המחלה, איזה תרופה נתתם לי?".
"את מרגישה טוב?" חייך יונתן.
"בטח, אתה לא יודע איך זה סוף סוף לא לסבול מכאבי הראש וכאבי
החזה ובעיות העיקול וההתכווציות שהיו תוקפות אותי, אני מקווה
שזה רק יימשך כך".
בלה הסתכלה מסביבה וכאשר הסתובבה והסתכלה על המיטה היא נדהמה
לראות שם את עצמה, שוכבת.
"מה...זה?"
"זו את".
"מה אני גם פה וגם שם?" גמגמה בלה.
יונתן הסתכל עליה וחש מבולבל.

ההמשך יבוא...