עכשיו זה סופי, אחרי הרבה זמן שזה צף, בקושי.
הפעם זה נגמר, המילים לא נאמרו, אך המעשים נעשו והחובות
מולאו.
עכשיו ברור לכולם שהספר הזה נחתם, זה לא עוד פרק שהסתיים, אלא
האפיזודה האחרונה.
אלו לא סרטי "מלחמת הכוכבים", שממתינים לסרט הבא, זה אולי הסרט
האחרון מביניהם, כשברור שלא יגיע השביעי במספר (על אף שתוכננו
תשעה), זה הסרט השלישי בשר הטבעות, כשידוע לכל שהמשך שיגיע
יהיה תמוה והזוי.
לא נשארו קצוות פרומים, אין יותר במה להיאחז, אין במה להיתלות,
אין למה לצפות ולקוות.
הפעם זה מוחלט, בניגוד לכל הפעמים.
"והאושר והיה", "והיה והלך", הלך לבלי שוב, אם יחזור זה יהיה
נס, משמיים או מגורם עליון אחר, או תחתון, אבל זה יהיה לא צפוי
לחלוטין, אולי אף להחריד.
ממעוף ציפור זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות, ממבט ארצי זה נראה
תמוה? אולי תמוה זו לא המילה הנכונה, גם לבני האדם ולשאר יצורי
הארץ זה יכול להיראות נכון, אבל זה גם מכאיב.

האם כאב ארוך שווה את הרווחה שאחריו?
כשכתוב בסופו של סרט "הסוף", האם זהו באמת הסוף?
מי הבמאי של הסרט הזה ובמה הוא השתמש?

והיה ורציתי, אך את לא שם
עכשיו מאוחר, ואני עודני
עדיין מחפש את מה שאני
שם את ראשי ונרדם

אולי את רואה
ואולי מגחכת
ייתכן שאת כאבי את כואבת
ואולי את מזדהה

הכל לטובה, כך נאמר
אך אני תוהה
בקנקנך בוהה
הכל נראה לי זר ומנוכר

כשרציתי לא קיבלתי
כשנתנו לא לקחתי
כשביקשו לא נעתרתי
לא רציתי.

והסרט, על מה הוא בכלל? מנושא לנושא, הוא נע בין עשרות מרחבים,
חלקם מעוקמים יותר מאחרים, חלקים מישוריים. האור מתעקם לידם,
ליד חלקם, המסה גדולה.
הסרט מהנה ומרתק, לא משעמם אף לא לרגע, אבל הנושא עמום, לעיתים
נסתר ונחבא אל הכלים, ושוברים את הכלים ולא משחקים, כי כדורגל
משחקים תשעים דקות, והסרט הזה נמשך הרבה זמן, ועל אף שלא שיעמם
לרגע, הפואנטה התפספסה בו לא פעם. הוא לא תמיד היה מובן. כמובן
שהוא העלה חיוך, וגם דמעה על הלחי, אבל אי ההבנות היו תמיד,
נעלמו וחזרו, והותירו סימן שאלה נצחי על הכל.
"האמנם?", זה שם הגיוני לסרט שכזה, אולי גם "הייתכן?"

היש דברים שלא נועדו לקרות? מי מחליט בעצם? ומי מתאים למי?
הבמאי קובע מי יהיה קהל היעד שלו או יורה באפלה? והתסריטאי, מה
הוא עשה בעצם? מי אחראי לזה?

אז הסרט היה, וטוב שהיה, וטוב שנגמר והסתיים, והכתוביות נמשכו
וארכו כאורך הגלות, אבל המוסיקה הייתה מרתקת ומעניינת, והצפייה
בכתוביות הייתה מלאת ריגוש ועניין, לטובה ולרעה.
הסרט נגמר, ובטון נעים ולא צורם, במפתיע. זה עלול היה להסתיים
אחרת, אבל יד נעלמת כוונה את הדברים בצורה נאותה.
לא בטוח שהוא שווה צפיה שניה, אבל לא בטוח ששווה לפספס אותו.
אולי זו חוויה חד פעמית, כזו שלא תחזור, אבל בטוח שהיא תתלווה
ותלווה כל החיים. לא מסוג החוויות ששוכחים, גם לא מהסוג
שמדחיקים. זו חוויה דידקטית...

אז מה הסרט שלך?