ביום שהכריזו על סוף העולם, אני שכבתי על הספה ואכלתי ביסלי.
ראש הממשלה חתך בחגיגיות את הסרט האדום שמסמל את דמנו שישפך
בעוד מספר שעות. אותי כל זה לא עניין. אני לא טיפוס של טקסים
חגיגיים, אני בעד דברים יותר מעשיים. שיקראו לי כשכדור-הארץ
יתפוצץ. את שאר הזמן אנצל בשביל להמשיך להיות כלומניק חסר כל
פוטנציאל להצליח בחיים. אם התמדתי בזה במשך 26 שנים, זה לא
יהיה הגון מצידי לנהוג אחרת ביממה האחרונה שלי על פני היבשת
הזאת. "אמינות ונאמנות, אלו הדברים הכי חשובים", אמא אמרה,
ואני בהחלט הייתי נאמן לבטלה, שרתתי אותה מכף רגל ועד ראש, אין
לה דבר רע אחד להגיד עלי, זה בטוח. בקשר לשאר העולם, זה כבר
סיפור אחר. לבוס שלי בסטמצקי, ששרפתי לו את החנות (ויחד איתה
גם כמה אלפי ספרים) כנראה יש כמה דברים רעים לומר עלי. גם לאבא
שלי, שלקחתי ממנו אלפיים שקל לשכר דירה ובסוף ברחתי איתם לשבוע
פרוע באילת. גם המורה שלי לא השלה את עצמו לגבי. הוא אפילו לא
אמר שיש לי פוטנציאל לא ממומש, הוא פשוט הודה בפני ובפני הוריי
באופן רשמי ונחרץ ש"מהילד הזה לא ייצא שום דבר מיוחד". אני
חייב הרבה למורה הזה, שמנע ממני לבזבז את מיטב שנותיי ברדיפה
אחר חלומותיי. להקים להקה, להופיע, להתאהב, להיות מאושר. ברגע
שאותו מורה אמר את מה שאמר, הוא נתן לי את הדרך הישירה לכלום,
קיצור דרך נוח ומהיר למה שהיה צפוי לי בכל מקרה, בלי כל
ההתברברויות בדרך. תודה לך מר גרשטיין, הצלת לי את החיים.

הייתי צריך להתאבד כשעוד הייתה לזה משמעות, כשעוד היה לי מה
להפסיד. זאת לא חוכמה גדולה ליטול את חייך לאחר שכבר כולם
יודעים שאתה אפס, לאחר שהבנת שכבר לא תשיג כלום בחיים, וזאת
חוכמה עוד יותר קטנה לעשות זאת שעתיים לפני סוף העולם. אם
הייתי קופץ מהגג בגיל 18, זה לא היה סתם הופך לעוד כתבה בעיתון
על מובטל מיואש שסיים את חייו הפתטיים בצורה עוד יותר פתטית.
זה היה נהפך לטרגדיה איומה על צעיר מבריק שכל עתידו היה לפניו,
ו"אח, כמה חבל שילד נפלא כזה נגזל מאיתנו".
כולנו נקטפים בשלב זה או אחר, אז מה עדיף, להיקטף כפרי טרי
ורענן או כתפוח עבש ורקוב?
זה כל ההבדל בעצם.