אחי. נבו קראו לו. הוא היה גדול ממני בשנתיים-שלוש.
כמה שנאתי אותו!
כל הבנות שהוא היה מביא הביתה כדי שאני אקנא, הציונים שלו
שתמיד היו מעולים שלא כמו שלי. תמיד אותו אהבו יותר. תמיד אותו
אוהבים יותר.
הוא תמיד היה הכי מצחיק, הכי חכם, הכי יפה, הכי שנון, הכי
אחי!
כמה שנאתי אותו! יום אחד לפני שהוא יצא לצבא הוא נכנס אליי
לחדר עם מכתב. שמעתי מוסיקה אז לא הקשבתי לו אבל ממה שהצלחתי
להבין זה -
אורי בבקשה תקרא את זה. זה חשוב לי מאוד. ורק תדע שאני אוהב
אותך... למרות שאני יודע שזה לא הדדי.
הוא הניח את המכתב על השידה ויצא. לשנייה בדיוק הרגשתי מעין
צביטה בלב, אך היא עברה בדיוק באותה מהירות שהיא הגיעה, לא
ייחסתי לה חשיבות כלל וכלל - כמה שטעיתי!
היום שהוא יצא לצבא היה יום שלישי והוא היה צריך לחזור לחמשוש.
למחרת - יום רביעי קיבלנו ממנו טלפון והוא אמר שהוא יתעכב קצת
ויחזור עוד יום יומיים או ביום שישי לארוחה לכל היותר.
שוב הרגשתי את אותה צביטה. אני לא יודע אם זה געגוע או סתם
בגלל שפתאום רציתי לשמוע את סיפורי הצבא המעצבנים שלו.
עברו ימים, עברו לילות ונבו לא חוזר ולא מתקשר. ביום רביעי -
שבוע לאחר הטלפון האחרון הוא התקשר שוב ואמר שהמ"פ שלהם מחזיק
אותם שם ולא בטוח שהוא יחזור אפילו עד לשבוע הבא!
כשבועיים לאחר מכן בצהריים צלצל הטלפון, אני עניתי -
"הלו?"
"שלום מדבר המפקד של נבו.." הוא חיכה שנייה אחת ואז המשיך.
"אמא או אבא בבית?"
"מה אתה רוצה מהם? למה נבו לא חוזר הביתה?!"
הייתי חוצפן אבל יותר מחודש בלי נבו עובר כל גבול! למרות
ששנאתי אותו!
"תראה, חמוד, אני רוצה לדבר עם אחד מהם, בבקשה!" הוא ממש
התחנן! משהו בקול שלו היה שבור כזה, ריחמתי עליו אבל עדיין
רציתי לדעת מה עם נבו!
"רק תאמר לי מה עם אח שלי!" זו הייתה הפעם הראשונה בכל חיי
שקראתי לו "אח שלי" - מוזר. הרגשתי שהוא חסר לי יותר מתמיד.
חסר לי יותר מידי.
"נבו... הוא..."
"הלו?" אבא עלה על הקו.
"מר זוהר?"
"כן, אתה המפקד של נבו, נכון?"
"נכון"
"חכה רק רגע... אורי רד בבקשה מהקו."
ניתקתי. הייתה לי תחושה רעה. רעה מאוד.
אחרי 10 דקות גם אבא ניתק, הוא היה לבן. אבא שלי בחיים לא לבן!
עכשיו ידעתי שמשהו רע קרה!
"אורי, תעלה למעלה. אני צריך לדבר עם אמא"
"אבל..."
"אתה שומע אותי?! עלה מיד!" הוא צרח עלי! אבא שלי בחיים לא צרח
עלי!
ישבתי במדרגות, כך שאני אוכל לשמוע אך לא להיראות. התחלתי
לשחזר את מראהו של אחי - שיער שחור וקוצני, עיניים ירוקות
מדהימות - כמעט כמו שלי, והשרשרת שנתתי לו כשהייתי בכיתה ד'.
אני זוכר שהוא תמיד ענד אותה, היא הייתה בצורת מלבן והיה חרוט
עליה - "אחיך תמיד, גם אם לא תרצה".
שמעתי את אבא קורא לאמא. הם עמדו ממש מתחתיי, כך ששמעתי הכול.
"נבו ועוד כמה חבר'ה התרסקו עם המטוס כשפלשו לסוריה, הם איבדו
שליטה עליו והוא הידרדר והתרסק. שניים נהרגו - אחד מהם זה דין
- החבר הכי טוב שלו..."
אמא שלי לא כל כך התעניינה במה שקרה לדין ולכל השאר, היא רצתה
לדעת מה קרה איתו, עם הבן שלה, בשר מבשרה. האם הוא חי? מת?
קצב פעימות ליבי עלה רק מהמחשבה על זה, נשמתי ונשפתי בחוזקה,
אך כיסיתי את פי עם ידיי כדי שאמא ואבא לא ישמעו.
"חיים, אני רוצה לדעת איפה הבן שלי ומה איתו!" היא דיברה דיבור
שוטף, קולה היה חזק וברור, היא לא נשברה - עדיין.
"לנבו לא קרה כלום. זאת אומרת לא יודעים אם קרה לו משהו... לא
מוצאים אותו ולא את הגופה שלו".
באותה שנייה, הפסקתי להקשיב, הפסקתי לשמוע, לראות, לחשוב,
להבין, הכול התפוצץ לי בפנים, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ואז
נזכרתי במכתב שהוא כתב לי ואמר שאני אקרא, עליתי למעלה ברגליים
כבדות ובראש מלא מחשבות על מה כתוב במכתב.

אורי אחי היקר.
אני יוצא עכשיו לצבא ויש כמה דברים שאני רוצה לומר לך. בטח אתה
תוהה למה אני לא אומר לך אותם כאחזור, אז בוא אני אספר לך
בקצרה - הייתה לנו שיחה עם פסיכולוג. הוא דיבר איתנו על המוות,
ועל הסכנות שבצבא. פתאום הבנתי שאולי אני לא אראה אותך יותר,
אולי המכתב הזה יהיה הקשר האחרון שלנו עד לעולם הבא! ובגלל זה
רציתי לומר לך שאני כל כך שמח להיות אחיך מכל האחים בעולם! אני
יודע כמה אתה שונא אותי ואת היהירות שלי ואין לך מושג כמה זה
כואב. למען האמת יש לי סוד קטן לספר לך - תמיד קינאתי בך,
האומנם לא היית תמיד במרכז אבל תמיד ידעת מה להגיד בכל מצב,
איך לצאת ממצבים מביכים בצורה הכי אלגנטית שיש. ואם אנחנו כבר
מדברים אז קח כמה טיפים על איך להשיג בחורה כי נראה לי שאתה לא
שולט בזה.."
אני כבר לא זוכר מה עוד היה כתוב שם. מה שאני כן זוכר זה את
הסיומת שלו -
"...אחיך תמיד. גם אם לא תרצה."
את מה שקרה לנבו שמעתי רק שבוע אחרי הטלפון. לא הייתי מופתע
וגם לא בכיתי. ידעתי שהוא חי, איפשהו שם הוא עוד חי! הרגשתי את
זה, עמוק בפנים.
אחרי בערך שנה של חיפושים הצבא והמשטרה התייאשו ואמרו שאין עוד
מה לעשות. אמא לא האמינה למה שהיא שומעת וכמעט הרביצה לשוטר,
אבל אבא הרגיע אותה. ורק אני ידעתי שהוא עוד יחזור, אחי הגדול
עוד יחזור!
וכך היה, כעבור 3 שנים בליל הסדר, נכנס מישהו לסלון, עם זיפים,
שזוף כולו עיניים ירוקות מדהימות והשרשרת שנתתי לו. מאז אין
בנאדם שאני אוהב יותר ממנו!