גזרתי על עצמי שתיקת התנקות.
יצאתי החוצה לאגור קצת כוחות.
לראות מה חדש ומה נשתנה,
לחפש אחר שמש זורחת וקצת אהבה.
לחשוב, להתאים שאלות לתשובות,
למצוא מחדש את עצמי,
ובעיקר לנוח קצת, משטויות.
התחלתי בכך שרציתי לרקוד,
ונקלעתי למסיבת חברים
שקוראים לעצמם הטוף שבפופ.
המוזיקה רועשת, החבריה גועשת
בודקים למי ציציות יש, למי ציצים.
הכרס בולטת, קרחת נוצצת
ורק הנשים חכמות הן.
לא מצאתי שמחה ולא אהבה,
ואפילו תקווה נעלמה מתמונת המחזור.
גבר שיכור ועגום מנמנם בפינה
מתמזמז עם בקבוק וחושב
אם יפשפש גם ימצא
את חור הכניסה.
ירדתי אילתה, גם היא משמימה
משקשקת, חורקת מפחד סופה.
בבריכה אנשים, תנועותיהם מצחיקות
המים קרים, עיניי דומעות.
בדרך חזרה, נתקעה מכונית,
ואני עוצרת, כמו שאני עושה תמיד.
ידי כואבות, אצבעות משחירות,
מה אני מחפשת בחוץ לכל הרוחות?
שבתי הביתה, אור קטן בחלון
ופנים ארוכים מודאגים.
ואיש לא שאל, ואיש לא אמר:
"אוהבים אותך כאן, כמו שאת."
אך אני ידעתי וזה הספיק.
על מי את עובדת?
מספיק. |