ביום ראשון השחור נוספו לי שתי אותיות לשם. שתי אותיות קטנות.
עם גרשיים באמצע. וזה עשה את כל ההבדל.
היום, הן חלק ממני. חלק ממי שאני. כשקוראים בשמי, הן תמיד
מצטרפות אליו, בפחד, בהיסוס. כאילו לא מצליחות לקבוע את
שייכותן.
אנשים קוראים בשמי בטכסים או באירועים רשמיים אלו ואחרים. תמיד
אני מחכה לשמוע אותן: הברה אחת, שתי אותיות. עם גרשיים. וזהו.

האמת, יום ראשון השחור לא היה כל כך שחור בשבילי. הוא היה יום
די רגיל, למען האמת. קמתי בבוקר, כמו בכל יום אחר, ישבתי לכוס
קפה עם המשפחה - סתם יום רגיל.
אפילו לא יום ראשון. להפך - יום אחרון. יום אחרון שלי כאן. יום
אחרון עם השם הישן. מחר כבר יוסיפו לי שתי אותיות לשם. עם
גרשיים באמצע. אני משתנה, אני מרגיש את זה בא. מרגיש את הרוח
הטופחת על פני. רוח של יום רגיל לגמרי, של אנשים רגילים, אנשים
שהשם שלהם לא ישתנה מחר.

הייתי רוצה להיות כאן כדי לראות אותם. הייתי רוצה לשמוע אותם
הוגים בהססנות את השם החדש שלי. לא שזה היה משנה משהו. אתם
מבינים, אני עשיתי את הבחירה שלי. עשיתי אותה כבר מזמן.
אתם יכולים להגיד שזו בחירה של פחדנים, בחירה של דחף. האמת
היא, שזה לא נכון, ואתם יודעים את זה. גם לכם יצטרפו פעם שתי
האותיות האלה לשם, בדיוק כמו לי. מזה אתם מפחדים, בעצם.
הייתי אומר שקשה לכם עכשיו, להגות את השם החדש שלי. הייתי אומר
שבגלל זה אתם כל כך כועסים. אבל אני יודע אחרת.

קוראים לזה קנאה, למה שאתם מרגישים עכשיו. אני חייב לתת לזה את
השם שאתם לא מסוגלים לתת: ק - נ - א - ה
תגידו את זה איתי. ועכשיו שוב. אתם מקנאים בי על ההחלטה הזו.
על יום ראשון אחד שהפכתי לאחרון. אני הפכתי אותו. לא אף אחד
אחר. לא אלוהים ולא הגורל ולא אף אחד!!!
אני.
גם אתם רוצים לדעת מראש מתי ישתנה השם שלכם. גם אתם רוצים
לבחור את היום המדויק והצורה המדויקת שבה זה יקרה. אבל לא
תוכלו. בגלל זה אני אומר שזו בחירה של אומץ ולא של פחדנים.
לקחתי שליטה. ואתם לא יכולים.
כמה שתרצו להיות כמוני, אתם לא יכולים. יש לכם עכבות. אתם
תלויים מדי בחברה, במה שיחשבו עליכם, במה שתעשו לאנשים מסביב.
אתם לא כמוני. אני אינדיבידואליסט. לקחתי שליטה. הוצאתי את
עצמי מהמעגל האין-סופי והנורא הזה שאתם קוראים לו חיים.
אני כבר לא חלק מהקונצנזוס.

ת'אמת, זה צורם לפעמים לשמוע את שתי האותיות האלה אחרי השם שלי
- ז"ל. שתי אותיות, הברה אחת, עם גרשיים באמצע.
אבל אז אני מסתכל מסביב, על העננים ועל המלאכים ועל אלוהים.
ואז אני נרגע. וטוב לי.
באמת...