הרוח מכה בחלון שלי. מרעידה אותו. פעם אחר פעם... ואני יושבת
וחושבת לי.

האם אני באמת עושה את מה שאני רוצה? או שכל החיים שלי נשלטים
ע"י קבוצה מצומצמת, מאוד חזקה ובעלת כוח עצום של בני אדם?
והרגעים האלה, שפתאום אני מרגישה שונה, זה הרגעים שאני מצליחה
לצאת מהמסגרת. לחשוב זה מותר, לא? כן. אבל עד גבול מסויים.
מעבר לקופסא - זה כבר סכנת חיים. אתה שונה. אתה מצליח לפרוץ את
ההגדרות שהכתיבו לך.

אנחנו לא חיים פשוט בתמונה שהמסגרות שלה קצת לא יציבות? אנחנו
חיים... או לא חיים... אנחנו בובות של אנשים אחרים. הם שולטים
עלינו - יגידו לנו מה ללבוש, ויגרמו לנו לחשוב שאנחנו באמת
אוהבים את זה. יגידו לנו איך להראות ויגרמו לנו לחשוב שאנחנו
באמת רוצים להראות ככה. יגידו מה התחביבים שלנו, למה, מתי,
איך, מה נלמד, מה נגיד, מה נעשה, את מי ננשק.

ופתאום אני קולטת ניצוץ קטן מהצד, אני אוספת אותו אל חיקי.
אולי אם אטפח אותו, אוכל לגדול להיות שונה ולחשוב בשביל עצמי?
הם הרי לא צריכים לקרוא את המחשבות שלנו - הם יודעים מה אנחנו
נחשוב לפני שאנחנו חושבים את זה.