לפני: (ליפעת)

אנו שכובים במיטה,
את גורת הדובים
השקועה בתרדמת
ואני לך מערה.

שם: (לליאור)

הרס הגוף
מול יופיו של הנוף
המוזיקה זורמת
הקפה מחלחל, מרגיע
את הורידים
מרכך את העצמות
הכביש הארוך
הגלגלים מחליקים
הידיים רועדות
האוזניות, המשקפיים
השמש עולה השמש יורדת
הגשם בא
השמיים מכסים על הכל
המעיל אוטם אותך בתוכו
הירוק של הדשא
השחור של ההר
המים, המים, המים
אל תשכחי את הקפה.

פחד עירוני
במקורות הטבע
העיר מפסידה אותי לאט
העצים דוקרים את הנוף
נתיבי בריחה אפשריים
סלע איתן עומד כמלך
משתטח לכבוד החיים הקורים
עצב עירוני
לבד, לבד, הכי מרוח שאפשר

זוכרת באידנברו
משכת חבלים בזמן
שהרוח נגנה לך בשיער
זוכרת את האיטיות
שבה עצים נופלים
השנייה בה הם פוגעים באדמה
זוכרת כמה צהוב הכיל כל פרח
כמה לבד יש בהרגשה
שלא ניתן להכיל יופי בתיק גב
או זיכרון בעיניים צורבות
בקלות של העליות, בגובה ההרים
האושר בעננים מאפירים
הרחשים שבגשם נמסים
לאט, כמו שהעצים נופלים.

ברכבת צעצוע דוהרת בירוק נצחי
(ירוק עושה לי חיוכים אין-סופיים)
אנשים זרים בחולצות כתומות
מוציאים לשון כמו אווירון
נופל בין הרי משקפי-שמש ענקיות
האנשים מחכים לאותה השעה
אותו אמצעי תחבורה שייקח
לאותם מקומות יפים
אותן נשים, אותן נעליים
אותה הדרך, שחור-לבן או צבעוני
תחייכי אלי, תחייכי
גם לזונות יש את אותו הדבר בין הרגליים
הן רק לובשות בגדים.

את לא עונה לטלפון
השפתיים שלך נעשות קטנות מיום ליום
הבגדים הופכים חמים
העיניים לא הולכות עם הרחוב
שתית קפה בכוס חרסינה גבוהה
הרגשת הכי נמוך בבטן
האצבעות איבדו מגע ורגש
הדמעות בנסיגה אל הרצפה
כמו מפלים מרכס בודד בנגב
איפה אני איפה אני
כשצריך אותי איפה אני
אוהב אותך

הקפוצ'ון הקפוצ'ון הקפוצ'ון
רחוב אפור ג'ינס כחול אוזניות לבנות
נעליים שחורות וקר בחוץ הקפוצ'ון
בתנועות מהירות מנווט אל המטרה ברוח
הנושפת המוזיקה קוצבת את ההליכה
הקפוצ'ון הקפוצ'ון מגולח על כל הראש
מטורף בהבעה קבועה הקפוצ'ון הקפוצ'ון חד
יוצא אל המסע כמו ריקוד כמו ריקוד כמה כח
יש לו בתנועה.

אני נוסע ברכבת ממפרץ חיפה ללונדון
כן ללונדון, דרך הים, דרך כל הבלאגן
דרך העננים שנראים כמו שיער השיבה שיהיה לי בקרוב
אני יושב ברכבת ונוסע ומתקשר אליך בטלפון (זה גאוני שאפשר!)
ולא אכפת לי מה אומרים או לאן נוסעים
אני אוהב אותך גם אם הרכבת תתפוצץ
לאלפי או מיליוני חתיכות ברזל וזכוכית
כמו שקרה לדוף בבאר-שבע, זוכרת
איך הוצאנו לה אחר-כך מלא חתיכות זכוכית
מהמדים והרגנו את הדבורים וידענו
שהיא תהיה כוכבת... אבל לא אכפת לי
עכשיו מכל זה או מהשמיים או מאנשים
מפורסמים ובטח לא מאנשים שמתעניינים
באנשים ועושים אותם מפורסמים וגם לא
מהנוף מהרכבת או מהשמש שמסנוורת אותי
שבא לבכות או מליאורי שיושבת פה מולי
ומחייכת או מתעצבנת או יושבת ונוסעת
ברכבת חזרה ללונדון או חזרה לחיפה
או לתל-אביב באביב, למה? כי אני אוהב אותך
ורוצה לחבק אותך או סתם למעוך אותך,
כמה שאת קטנה וגדולה ואדירה
ויודעת על מה אני חושב תמיד
ולא אכפת לך כמה אני אוהב אותך או שאת
סתם עסוקה אז את בכלל לא עונה,
אבל לא אכפת לי בחזרה. אני מוציא לשון
ולא מנתק את השיחה עד שהרכבת תתפוצץ
גם אם זה עולה לי אלף פאונד לדקה.