פסים אופקיים של צהוב וירוק זורמים באיטיות, עד שנעצרים לגמרי.
מוטות ברזל מפוספסים באדום ולבן עולים ויורדים לסירוגין. הכל
בתנועה. הכל חלק מאותה מערכת.
בינתיים, כל הדברים העמוקים מדי מצטלבים בספיראלות מברזל
שנחתכות במעברי חצייה. הוא בורח כולו לתוך הריכוז של למצוא דרך
בטוחה יותר לצאת החוצה, כך שיוכל שוב להיפגש ולהיפרד מאותם
האנשים. מהי הדרך הטובה ביותר? אולי גשר? מנהרה תת קרקעית? בכל
מקרה זה לא בא בחשבון לעצור ולנסוע בכיוון אחר - עצירה הרי
תקטע את הזרימה האינסופית של המערכת, שרבים רוצים להיות שייכים
לה, אולי באופן מלא. אז כמובן שהרבה יותר קל פשוט לתת להכל
לזרום, להתפלא מציורים של שלדים מוקפים פרחים, ולהיות בשקט. כל
כך קל לתת לאנשים בדיוק את מה שהם רוצים, ואז להגיד בקול מעט
מתפלא שלא ברור לו למה זה קורה מעצמו, למרות שזה כל כך כן.
ואולי אני סתם לא מבינה שום דבר כמו שצריך. וכנראה שמשם הכל
צריך להתחיל - כי כשהיה לי קר והוא החזיק לי את היד ופתאום הכל
נראה קצת יותר בסדר, חשבתי שבאמת יש משהו מעט מעבר. חשבתי
שאולי יש לי סיכוי קלוש למצוא פה משהו אמיתי - אמיתי פחות ממה
שברחתי ממנו, אמיתי במידה שלא הייתה מגיעה רחוק מדי, למקומות
שגורמים לי להסתכל במראה שנתיים אחורה ולהיגעל מעצמי.
הוא היה מרגל. הוא נשלח למשימתו על ידי הרמיזות הדקות שלי,
שסימנו לו בעדינות שהנה, משהו פה לא בסדר, אתה לא חושב? לא,
הוא כבר מזמן הפסיק לחשוב על זה, עכשיו הוא כבר יודע.
זהו.
אם יורשה לי להשתמש במטאפורות שחוקות, אני אוכל להגיד שכל
הסכרים נפרצו -
ופתאום, זה מעציב אותי שהוא לא באמת חבר. מעציב אותי להבין שכל
מה שהוא גרם לי לחשוב שהוא עשה, היה על מנת להציל אדם אחר, שלא
מודע לחומרת מצבו האפשרי העתידי.
אני לא מבינה איך אפשר לא לראות. איך אפשר להיות כל כך מרוכז
בדברים הקטנים שמרכיבים את החיים שלך, שלטענתכם מכילים רק מעט
מעבר לאיפה היית ומה לעזאזל עשית שם. הוא טוען שאף אחד לא שם
לב. אני, בתגובה, אומרת שיש אחדים שרואים, ושאותם אחדים פשוט
מפחדים לדבר.
כל כך יפה יהיה להגיד עכשיו שאני לא מבינה מה גרם לי לשתוק
למשך כל הזמן הזה. אבל אני מבינה ואני יודעת, שזה היה אותו
הרגש, שגרם לי לשים שלט אזהרה חלוד מעל לביצה הפרטית שלי. והוא
- אחד מאותם אנשים, שניחנו בכישרון אדיר לגעת עמוק מדי, בלי
שתדע דבר על המציאות האמיתית שלהם.
הוא היה האדם היחיד שאי פעם החזיק לי את היד רק כי הוא היה
חבר, אפילו שהנגיעה המתמשכת הזו, אולי, הייתה כולה בגלל
נימוקים של היגיון טהור, שיכול בקלות לגבור על כל סבך המילים
הזה, שנכתב בעט שחור על גבי מפית.

לחבר הכי טוב שלי יש תלתלים חומים, ארוכים יותר משלי. הוא
מעולם לא איפשר למגע בין הידיים שלנו להתקיים למשך יותר
משנייה. הוא טוען שזה ילדותי וטיפשי.

19.5.2006, הרכבת תעצור בתחנת בית שמש.

לנבט