מחשבות נודדות תועות בדרכים
אני נודדת איתן
ושוכחת עצמי, לצד הדרך
משחררת בעיוורון מוחלט אצבע אחר אצבע
ולא מרגישה בחסרונן
עד שנשארת כף ידי קירחת
מרפה את שרירי הכתף
נותנת לזרוע לזלוג לאורך גופי
להחליק ולהשמט על הקרקע
בשאון צורב שלא אשמע
כי אוזניי קהו
לא מייחסת תשומת לב
כי העכיר הוא למכביר
לברגי הירכיים החלודים
שאין ביכולתם לשאת עוד את רגליי
עד שנושרות גם הן מאחור
ממשיכה בזחילה קדימה, קדימה
כנחש חלקלק, על הגחון המשתפשף
פי יימלא עפר
עד שגם את אנחות הדווי לא ישמע איש
אפי אחריו
ורק מעט אוויר יצליח לצלוח את הבריקדה
ויציף את ריאותי בגרגריי אבק מדובלל
גם אם אעבור לצד יעדי
לא אוכל להבחין בשלל צבעיו
להרגיש, לבוא על סיפוקי
לטעום מתקתקותו
לשאוף מזכותו
למשש תווי מתארו
או לשמוע את טוהר צליליו
ואחלוף הלאה. |
