יוצאת מעצמי ומהצד מתבוננת, כמה עצובה ילדה יפה כזאת יכולה
להיות. כמה רע לה מבפנים על מה שיכלה להיות ועל מה שעוד לא
תהיה.
איך היא ויתרה על ההוא ככה בקלות, למרות שידעה שהיא תתחרט על
זה. איך היא מרגישה כאילו כל החיים עוברים לידה, והיא, בשלה.
למה היא חושבת שהיא כ"כ טובה? אולי בגלל שהיא באמת כזאת?
ואם ככה, אז למה היא עצובה? אולי בגלל החברות המזוייפות?
ולא בגלל מי שהן, אלא בגלל מי שהן לא.
ואולי היא כועסת על הארץ הזאת שמלמדת איך להיות ישראלי רע.
אולי רע כ"כ בגלל העולם הזה שהיא מאוכזבת ממנו עד עמקי נשמתה,
וכל נשימה זה נכנס לה יותר עמוק. אוי, וכ"כ רע, רק אם הייתם
עומדים פה איתי ומסתכלים עליה, הייתם מבינים כמה רע לה. כי
מילים לא יכולות לתאר הכל.
היא מנסה להתנהג רגיל, מי שפוגש אותה לא מזהה כמה רע לה, כי
היא שחקנית, היא מסתירה, והכל כרגיל, היא קמה, הולכת להגן על
המדינה, עאלק, חוזרת, נוסעת, עובדת.
והנה היא מתרחקת ממני, קצת קשה לי לראות אותה, היא פוגשת
בחור,כן גם זה קורה לה, והיא מתאהבת, ורע לה, כי זה לא הוא,
ה-הוא.
והיא כבר לא זוכרת את מגע ידיו, כי גם זה עובר עם הזמן, והיא
משתגעת רק מלחשוב עליו, הוא כבר הפך לפרי אסור, הוא כבול עכשיו
כדת משה וישראל.
והיא לומדת, עובדת, גדלה מתבגרת, ועדין רע לה.
הלב מחולק, הנשמה קרועה.
רע לה.