אחר הצהריים. ערב. לילה אם תרצו.
הולכת לבד בשדרה. קוטפת את הפרחים הקטנים הדביקים האלו,
שנדבקים לך לשיער ולבגדים, ושאחר כך שבוע אתה עוד צריך להעיף
אותם מכל מיני מקומות מעצבנים בבית.
אבל עכשיו היא לבד. קוטפת קצת, וזורקת על עצמה.
מגיע לה, אתה חושב לעצמך. מגיע לה.
מה יש? כן. שגם לה ידבקו קצת. אפשר לחשוב. אבל אתה אף פעם לא
זורק עליה. לא שאתה לא רוצה. רק מה, שלא בא לך אחר כך לשמוע את
ההתבכיינות הזו של 'בדיוק חפפתי הבוקר'. וואלה חמודה, כל בוקר
את חופפת, יפה לך, הבנו.
אבל עכשיו היא לבד בשדרה. וזורקת. על עצמה. מגיע לה.
בעצם, כשאתה רואה את הלחלוחית הזאת שמתחילה לרטוט לה מתחת
לעין, אתה חושב שאולי קצת פחות מגיע.
והיא ממשיכה ללכת בשדרה, ולפי הריח החזק של השמפו, אתה יודע
שהיא באמת חפפה בבוקר. באמת חבל. לחפוף פעמיים ביום זה סתם
טרחה. ועוד בעיקר עם שיער כזה, כמו שלה, אתה יודע. בעצם אתה
לא, אבל היא כל הזמן אומרת, אז אתה מאמין.
יופי. עכשיו היא עוצרת בספסל הזה שלכם. שלכם בכאילו, זאת
אומרת. הוא הרי לא ממש שלכם, אבל בגלל שהתיישבת עליו דווקא
כשסיימו לצבוע, והמכנס חאקי שלך עדיין נראה כאילו חרבנת עליו,
אז הוא שלכם, וגם בגלל ששם אמרת לה את זה פעם ראשונה. טוב אולי
לא אמרת, אבל רצית. רצית לומר. וזה מספיק לה. היא מאמינה לך.
הנה היא קמה לשתות בברזייה, הפרחים עוד דבוקים לה לשיער.
מה פתאום היא שותה שם? תמיד היא אומרת לך שזה מגעיל, שכלבים
שותים שמה. ואתה אומר לה, שלא אכפת לך כלבים-מה כלבים. אתה צמא
ודי.
אולי היא התכוונה שגם אתה כלב?
אה. היא לא שותה בכלל.
היא שוטפת לעצמה את הדמעות. מה, ובשביל דמעות זה לא מגעיל
מכלבים? טוב זה לא אותו דבר אתה יודע, כלבים לא בוכים שם.
ויש לה חיוך עצוב, חיוך קרטיב לימון אתה יודע, חמוץ כזה, אבל
בכל זאת מתוק, מתוק מדי.
ואם פתאום היא פוגשת איזה חבר של אח שלה, חבר טוב, כזה שאתה
ואני מכירים מצוין, והוא ככה קצת מנסה להתחיל איתה, לא ברור
מדי, אבל אתה בטח שם לב, אתה קולט שאין לך מה לעשות.
וכמו שהיא אמרה לך כבר- אידיוט פעם אחת, אז אידיוט תמיד.
או שזה היה דפוק? או חרא? או בנזונה? או חתיכת בוגד מסריח וכוס
אמאמוק תעוף לי מהעיניים?
ואז היא עושה מה שאמרת לה אלף פעם כבר שתפסיק, רצה לכביש כדי
להבריח חתולה שמתקרב אליה אוטו. והיא באמת תפסיק, היא אומרת לך
אחר כך בבית חולים. היא אומרת גם שלא תבוא יותר, ושלא תביא
שוקולד, כי זה משמין.
השיער שלה אסוף בקוקו לצד, יפה כזה, עם ריח של שמפו שלא כדאי
לזרוק עליו פרחים. והעמוד לידה מצפצף כל כך קצוב ומעצבן, שאם
זה היה אוטו, כבר היית לפחות מפנצ'ר לו גלגל.
ואחר כך אתה יושב לסיגריה בקפיטריה המסריחה של הבית חולים, עם
ריח של סנדוויץ' שצועק 'נו באמ'שך תקנה, רק אתמול עבר התוקף',
ואתה רואה ילד מעצבן, עם קרטיב לימון, אתה נזכר בטעם של החיוך
שלה. |