הפעם איילה יושבת באולם, בין מקבלי הפרס. נדמה לה שבהופעותיה
היא נרגשת יותר. אולי היא מורגלת מדי לביקורות המהללות את
שירתה, כמו גם למילים היפות של המנחים בערבי הזמר שלה על
תרומתה להנחלת הזמר העברי. היה בדברים אלה מן הזיוף, כעין
סטייה מהתווים הנכונים. גם עכשיו היא רוצה להגיד לשופטים
שהעניקו לה פרס חשוב זה שלא היא טיפחה את הזמר העברי האיכותי,
אלא הוא טיפח אותה, שהשירה הייתה לה קרש הצלה ושומרת ראש. רק
בזכות השירה יכלה לעמוד בפרידה ההיא מרון...
ותמונות מאותו לילה רצות במוחה, כמו מציפות אותה. בבואת דמותה
שנשקפה לה מן הראי הייתה שונה. אותה דמות שברירית והדורה בשמלת
הערב השחורה, אותן פנים עדינות על הצוואר הדק המעוטר בתכשיטי
הכסף הכבדים, אך העיניים האדומות וכריות הנפיחות שמתחתן הסגירו
לילות של בכי ופחד. בידיים רועדות נטלה את כלי האיפור ובמשיחות
מיומנות הדגישה את עיני השקד שלה, את הסומק בלחייה ואת שפתיה
המלאות. נותר לה רק לחכות בעצבנות, מנסה לכבוש את הכעס הרותח
בתוכה. הדקות עד לעלייה על הבמה הלכו והתקצרו ורון, חברה
להופעות ולחיים, נעלם. היא לא רצתה לזכור כיצד הופיע ימים מספר
לפני כן רועד ושטוף זיעה, מטושטש חושים, או איך הגיע ברגע
האחרון לפני הופעתם הקודמת,שטף את גופו במהירות, לבש את בגדי
הבמה ונתמך על ידה בדרך להסעה. עוד מעט יקראו להם מן הקבלה.
ידעה שגברי, האמרגן שלהם, מתהלך כבר ודאי בלובי רותח מכעס.
במהלך השעה ההיא התקשר אליה ארבע פעמים ושאל אם רון הגיע ואיך
ייתכן, לעזאזל, שהיא לא יודעת כלום. איים שיפסיק לעבוד איתם.

איילה קופצת בכיסאה. צלצול טלפון נייד באולם מחזיר אותה להווה.
מישהו עדיין נואם על הבמה. צלצול נוסף. מישהו מכבה את הטלפון.
היא נזכרת בצלצול הטלפון של אותו ערב, שהקפיץ אותה. קיוותה
לשמוע את קולו של רון, אך היה זה קולה הקר של פקידת הקבלה
שהודיע לה במבטאה האנגלי כי מחכים לה בלובי. בגרון חנוק ענתה
משהו וכמו בובה מופעלת בחוטים סמויים לקחה את מעילה וארנקה
וירדה. בלובי פחדה להתקרב לגברי שהתהלך כארי בכלוב, רצתה
להיעלם. הוא ניגש אליה, תפס בכוח את ידה והטיח בה בזעם כבוש:
"אתם משחקים איתי? עושים צחוק ממני אחרי כל העבודה, הכסף והזמן
שהשקעתי בכם? עכשיו, כשהתחלנו להצליח, אתם הורסים הכול כמו
פרחחים בני שש עשרה! אולי את תגידי לי מה עושים עכשיו עם הקהל
שבאולם ועם השערורייה שתתפרסם מחר בתקשורת?" היא ידעה שהוא
צודק. באותו רגע היה גברי האדם הקרוב לה ביותר בסביבה הזרה
והיא חשה צורך לספר, כמעט להתוודות. המלים פרצו מפיה במהירות,
רודפות זו את זו: "גברי, קרה משהו נורא. רון מתמכר לסמים. הוא
נעלם לי כל הזמן. עכשיו הוא מתפלש כנראה איפה שהוא בסוהו או
רובץ באיזה חדר עלוב עם החברים החדשים שלו." תגובת גברי הפתיעה
אותה אז באנושיותה. בקול דואג המטיר עליה מטר שאלות. האם היא
בטוחה, איך זה קרה, האם אפשר יהיה להוציא אותו מזה, האם ניסתה.
ותשובותיה שניסתה לדבר, להתחנן, לגעור, אבל כנראה שכבר מאוחר
מדי. סיפרה איך הוא פורץ בסערה החוצה ל"חבר" הזרוק שלו,
הגיטריסט ההוא. וגברי, אחרי כמה שניות מעיקות של שתיקה, הודיע
לה בקול החלטי: "הערב את מופיעה לבד. נגיד משהו לקהל על מחלה
או תאונה. בואי נצא למכונית."

מחיאות הכפיים שמסביבה קוטעות את שטף הזיכרונות. היא מתעוררת
כמו מחלום. מישהו מדבר עכשיו על הבמה על הנוכחות הבימתית
הכובשת שלה. כמה אירוני, היא מהרהרת. לו ידעו איך עלתה אז לבמה
בברכיים כושלות, כשבוית חרב, נתמכת על ידי גברי. איך עמדה מלאת
פחד מול המפלצת החשוכה והמאיימת של הקהל. אולי כוח ההרגל
והרצון הטבוע בה להיות תמיד בסדר השאיר אותה על הבמה, לבדה מול
הקהל, מול התחושה שחלק מגופה ומנשמתה נכרת. גם אז היה קול
תשואות, והנגנים פתחו בכמה צלילים של שיר תימני ששרה בעיבוד
חדש. והנה באורח פלא עלו מנבכי העבר דמויות ילדותה, מוחשיות עד
כי יכלה כמעט לגעת בהם: ההורים, האחים והאחיות שרים ליד שולחן
השבת, והצלילים ממלאים את החדר הדל והופכים אותו לארמון. בכוח
חדש עצמה את עיניה והצטרפה לצלילי הנגנים. הפחד נעלם. היא לא
הייתה עוד לבדה. היא השתלבה בשירת המקהלה המשפחתית. בהתלהבות
שרה שיר אחר שיר, מתמסרת לצלילים ולמילים. הקהל לא ידע אז שגלי
התשואות האדירים לא היו רק לה, שהיא לא שרה לבדה.

שוב רועם קול מחיאות כפיים. לרגע נדמה לה שהיא על הבמה, רוצה
לקוד ולהודות לקהל. עוברות כמה שניות עד שהיא קולטת שהתשואות
נשמעות כאן ועכשיו. אין ספק שהפכה לזמרת. היא יודעת שזה קרה
באותו לילה, אחרי ההופעה ההיא. אז נקבע עתידה. בדרך חזרה למלון
חשה כבלון מרוקן, לא שמעה כמעט את מטר השבחים של גברי ולא יכלה
לענות על שאלותיו לגבי רון. רצתה להסביר לגברי שהופעתה הייתה
נס חד פעמי, שלא תוכל להמשיך בלי רון. במוחה התרוצצו במערבולת
מחשבות ללא מוצא. ידעה שלא תוכל לספר לבני משפחתה דברים שהם כה
רחוקים מעולמם. ואת הפחד הנורא מכול לא תוכל לגלות אף לאחותה
הקרובה לה מכול, פחד המזרקים המשומשים שגילתה במגירתו. נדמה
היה לה אז שהדרך למלון תימשך לנצח. לבסוף ישבה לידו בשמלתה
ההדורה על מיטתם הגדולה והוא, בבגדיו המסואבים, ראשו וכתפיו
שמוטים, דיבר אליה בקולו הסדוק. היא עדיין שומעת קטעים מדבריו:
"אני מצטער על הסבל שלך... אני לא יכול בלעדייך, אבל הכוח הזה
שולט בי... גם את כבר לא תוכלי לעזור לי. את צריכה לברוח ממני
כמו מאש, אחרת גם את תיפגעי... קחי מטוס ראשון לישראל מחר
והמשיכי לשיר... אני לא יודע מתי ואם בכלל יהיה לי הכוח לנסות
לצאת מזה..." היא נזכרת בלבטיה באותו לילה נורא אם היא רשאית
לנטוש את רון ואם תוכל להמשיך בלעדיו. נדמה היה לה אז שאין לה
לאן לחזור, שכל הקרובים לה יאשימו אותה במה שקרה, והיא תיוותר
ציפור מושפלת קצוצת כנפיים. אבל עם חלוף השעות גברה בה הוודאות
שרון צודק, שהיא לא תועיל עוד לשניהם בהישארותה. היא תמצא
מישהו שידאג לו, אחיו, ואולי גברי. באותו בוקר עזבה.

שוב היא מתנערת פתאום. מישהו נוגע בכתפה. קולו של ראש חבר
השופטים קורא לה לעלות לבמה להענקת הפרס. על הבמה היא מוציאה
דף נייר לקריאת דברי תודה. היא יודעת שאת התודה שהיא חבה לרון
לא תוכל לבטא כאן, גם לא את הכאב ההוא המלווה אותה במעמקי
נשמתה. רק היא יודעת, שברגעי השירה מתמזגת שירתו במקהלה
הדמיונית של כל השרים איתה...