איך זה שאני לא מצליחה להסביר לך? לא לך ולא לאף אחד אחר. אני
כן אוהבת, פשוט לא ככה.
אני אוהבת את העיניים שלך מטיילות עלי, את המבט החוקר.
אני אוהבת את הידיים שלך שתופסות אותי, כאילו בכוח.
אני אוהבת שאני אומרת לא ואתה בכל זאת ממשיך, מעיף אותי לגבהים
חדשים.
אני אוהבת שאתה מנסה לשחק לפי החוקים שלי, למרות שלא ביקשתי.

אני מסתכלת לך בעיניים ואתה מחזיר לי מבט, כל כך חודר, כל כך
עמוק שאני מצטמררת, מפשיטה אותך בדמיוני, שעה אחרי זה אצלי
במיטה.

באותן שעות אני לגמרי שלך, ואני אוהבת רק אותך.
אבל למה אף אחד לא מבין שכשאני אומרת אהבה, זה לא נופל לאותה
הגדרה?

למה אסור לי לאהוב אותך רק עכשיו? רק לכמה שעות? לאהוב באמת,
עד כאב, ומחר בבוקר לא לזכור איך קוראים לך...
למה אתה לא מבין שאהבה זה מילה קטנה, 4 אותיות שמתחברות למילה
שאין בה כלום, רק מה שסיפרו לך?

אבל הסיפור שלי הוא אחר. הוא אמיץ יותר, אמיתי יותר.
אין בו זמן ואין בו שום המשכיות, אין בו משחקים ואין בו
מחויבות.

אז תן לי לאהוב אותך עכשיו, רק לכמה שעות, להרגיש את הלב שלך
פועם בחוזקה. ומחר, מחר כלום לא קרה.