משהו באופק מחזיק את מבטי
תליון הדופק נע כערסל ילדותי
אין בידיי כוח אפילו לא בכדי שאת מישהי אחבק
עד מתי נלחמתי בעזות מצח לשלוט בכל הריק?

ועל מיטת שיריי סדין אדום מדם
בכל שורה שכתבתי רצחתי סוג של בן-אדם
השולפת הכי מהירה ביקום היא ללא ספק אימא אדמה
אבל גם הרוח שנושבת בי ירתה בי מדי פעם ירייה

אני יכול להריח חופש עדין בתוך מציאות
בכל אחד יש רק מבט אחד שקרוב לשפיות
בשעות הרחוב אנו רק גוף ומסכות
אפילו העירום של אהובתי
אחרי שנים עדיין מלא בבושות קטנות

הנה יקום עמוק שאליו מעטים צוללים
הוא עתיר חלומות אין בו אוויר די לחיים
כל מי שכתב לרגע אפילו חרוז קצר כלוא בחצי שורה
מת פעמיים מיריית אמנות בודדה.