|
משהו באופק מחזיק את מבטי
תליון הדופק נע כערסל ילדותי
אין בידיי כוח אפילו לא בכדי שאת מישהי אחבק
עד מתי נלחמתי בעזות מצח לשלוט בכל הריק?
ועל מיטת שיריי סדין אדום מדם
בכל שורה שכתבתי רצחתי סוג של בן-אדם
השולפת הכי מהירה ביקום היא ללא ספק אימא אדמה
אבל גם הרוח שנושבת בי ירתה בי מדי פעם ירייה
אני יכול להריח חופש עדין בתוך מציאות
בכל אחד יש רק מבט אחד שקרוב לשפיות
בשעות הרחוב אנו רק גוף ומסכות
אפילו העירום של אהובתי
אחרי שנים עדיין מלא בבושות קטנות
הנה יקום עמוק שאליו מעטים צוללים
הוא עתיר חלומות אין בו אוויר די לחיים
כל מי שכתב לרגע אפילו חרוז קצר כלוא בחצי שורה
מת פעמיים מיריית אמנות בודדה. |
|
|
(ילדים, בסלוגן
זה אבד ההומור,
אנא מצאו אותו
וצבעו אותו
בצבעים עליזים
ואו אז שלחו
אותו אל הבחור
החביב שמאשר את
הסלוגנים
שיעיין, ישפצר
ימחזר ויאשר את
הסלוגן החביב
שלכם, בהצלחה)
בוליביה.
|
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.