זרם תודעה - רמה 4

"יאללה, תעלה תעלה!"

זו לא התחלה טובה, אמרתי לעצמי.
"זו לא התחלה טובה."
"מה?" שאל אותי הנהג.
"מלמלתי לעצמי", עניתי.
"לא יכול להיות שמלמלת 'לעצמי', אני שמעתי ארבע מילים."
"לא שמעת אותן, כי אז לא היית שואל 'מה?', נכון?"
"טוב, בסדר תעלה. לאן אתה צריך?"
"אין כזה דבר 'לאן אתה צריך', מקסימום יש 'מה אתה צריך?' 'את
מי אתה צריך?'"
"אני רוצה להבין, אתה מתקן את העברית שלי?"
"חס וחלילה, בסך הכל מציע הצעות לשיפור."
"אתה רוצה כרטיס או לא?"
"כן, לתחנה המרכזית", עניתי בעצבנות.
"ומה אם אני אספר לך שאין יותר תחנה מרכזית, ולו מהסיבה הפשוטה
שהיא בדרום העיר, ולכן אינה מרכזית!"
איך הוא עשה לי את זה, מנפץ לי אשליות. כל חיי נסעתי לשם
בידיעה שהיא מרכזית, ופתאום מזיזים אותה!

"יש לך תחנות על המשיק החותך אלכסון הדלתון החסום במעגל?"
הנהג איבד את ההכרה מרוב עומס.
ראיתי אותו רוכן על הרצפה ומחפש את ההכרה שהרגע הייתה בראשו.
"אתה זקוק לעזרה?"
"מי אתה? מה אתה רוצה?"
נכון, שכחתי שהוא לא מכיר אף אחד. הוא איבד את ההכרה.

לאחר חמש דקות של חיפושים אינטנסיביים (חיפושים - זכר של
חיפושיות) ריססנו K700 ומצאנו את ההכרה שלו.
"אולי תכיר בחמאס כמפלגת השלטון של הרשות הפלסטינית?"
"חמאס? מה זה בכלל חמאס?"
"מפלגת השלטון ברשות הפלסטינית."
"איך אני אכיר אותה?"
"ניסית פעם שירות היכרויות?"
"כן, הייתי רשום ב-JDATE, אכלתי שם כמה פעמים!"
"החמאס קמו ב-1939, וישבו רק שלוש שנים לאחר מכן. הם סובלים עד
היום מכאבי פרקים. מקור שמם הוא 'חמאה נמסה - חמאס'."
"עכשיו אתה מזכיר לי - אמי הייתה נוהגת לצעוק 'חמאס' כשהחמאה
הייתה נשארת יותר מדי זמן בחוץ."
"וואו, גם אמך הייתה נוהגת?"
"כן, זה עובר במשפחה - האוטובוס."
לפתע הרגשנו זעזוע עז.
מיד פתחנו את הדלת לראות מה קרה.
מסתבר שזה לא היה זעזוע עז, זה היה תיש בחוץ.
לפתע הרגשנו זעזוע תיש נוסף!
הפעם לא עברנו על זה בשתיקה. האוטובוס חלף על התיש בעוד כל
הנוסעים צורחים את נשמתם.
"את נשמתם!" השתתפתי גם אני.
החלטתי שהנסיעה הזו היא יותר מדי בשבילי, אז נתתי אותה לבחורה
שישבה מאחוריי.
היא הודתה לי וירדה בתחנה שנראתה לה מרכזית מספיק.