בסוף לא ראיתי את הזיקוקים, כי דלת החדר שלי נתקעה. לא שזה
משנה לי ממש, באמת שאין לי מה לחפש להידחק עם כל בני ישראל,
אני מעדיף לשבת בחדר שלי, מול המחשב, ולעבוד.
הבעיה היא, שאיבדתי את העבודה שלי.
אמא אמרה שזה עניין זמני, שצימרמן יתעשת ויקח אותי בחזרה, אבל
אני ידעתי שזה אבוד. יש שתי סיבות טובות למה צימרמן לא יקח
אותי בחזרה: קודם כל, לא קוראים לו צימרמן. אני לא באמת יודע
איך קוראים לו, צימרמן זה מן שם בדוי כזה. הסיבה השניה,
והמהותית יותר - הוא מת. אבל אמא שלי לא יודעת את זה, כמו
שהיא לא יודעת שלא קוראים לו צימרמן, וכמו שהיא לא יודעת הרבה
דברים אחרים שאני לא מספר לה.
אני עובד בעיקר מהבית, דרך המחשב. התפקיד שלי הוא להעביר כל
מיני דברים מכל מיני אנשים לכל מיני אנשים אחרים. התפקיד שלי
הוא גם לא לדעת מה אני מעביר בדיוק ולמי. כלומר, אני צריך לדעת
במידה מסוימת, כדי שאוכל לתקשר עם מי שצריך, אבל גם יש גבול
מאוד ברור. ויש חוקים כאלה, שנוגעים לשמות משתמש, כתובת דואר
אלקטרוני מתחלפות, חדרי צ'ט סודיים שמשמשים למסירת סיסמאות
וכתובות גישה לשרתי מחשב מסוימים. סילחו לי שאני לא מרחיב
בנושא, כן, גם קצת אבדה לי ההתלהבות. היו ימים שהייתי יושב
במשך שעות בשביל לסדר את כל ההעברות. דואג שקבצים מסוימים
יגיעו ממישהו למישהו, ושאף גורם חיצוני לא יוכל לשים עליהם את
ידו. הייתי נאמן גם, לא הצצתי בקבצים בעצמי. למרות שיכולתי,
ברוב הפעמים. ובחלק מהפעמים אפילו הייתי משוכנע שאוכל לפתוח את
הקובץ מבלי שמישהו יידע לעולם שפתחתי אותו. ובכל זאת שמרתי
מרחק.
אתם מבינים בוודאי, כמו שאני הבנתי, שמדובר בעניינים שהשתיקה
יפה להם, והחטטנות אינה רצויה, בלשון המעטה. אבל אתם סקרנים,
כמו שאני הסתקרנתי, לדעת לפחות באיזה סוג קבצים מדובר. אז רק
את זה אספר לכם, ואחרי כן, שכה יהיה לי טוב, פי חתום. אז
מדובר בקבצי וידאו, בעיקר. קבצים גדולים כאלה, שמכילים חומר לא
ברור. סוג של וידאו ארט שהוא כנראה מעין צופן של משהו אחר.
זהו, מספיק.
אני יכול להגיד שהעבודה די זרמה, עמדתי בכל המשימות שהוטלו
עלי. היו כאלה שביצעתי במהירות והיו העברות מסובכות יותר שלקחו
לי ימים שלמים, אפילו שבוע. אבל אף פעם לא נתקעתי. תמיד היו
בעיות, אבל כולן היו פתירות. עם ניסיון של שנתיים במקצוע,
המשפט: "סיסמא שגויה. הנך מנותק מהמערכת", כבר לא מפחיד כלל.
קניתי לעצמי עוצמה ברשתות, המערכות לא העזו לנתק אותי. אני
ניתקתי אותן. ובחשבון הבנק שלי הופקדו עמלות גבוהות ותכופות.
אבל לקראת ההעברה האחרונה נתקלתי בתופעה חדשה: צימרמן התחיל
לשדר לחץ. יצור וירטואלי קורקטי וענייני שכמותו, לעולם לא
זיהיתי במסרים הקצרים שכתב משהו שהוא מעבר למידע הנחוץ לי
להשלמת המשימה. קשה לי להגיד שהמסרים שלו השתנו באופן קיצוני,
אבל בשבועיים האחרונים הם הדיפו ריח מוזר. כאילו הוא לחוץ,
כאילו הוא לא בטוח שאצליח להשלים את ההעברה בזמן.
הלחץ שלו עבר אלי, אני מניח, כי זו הייתה העברה מסובכת. קודם
כל, היה פער רציני בין נפח הקובץ שנשלח על ידי המוען, לבין נפח
הקובץ שהנמען ציפה לקבל. במילים אחרות, המוען שלח קובץ של כמה
KB בודדים, והנמען היה אמור לקבל קובץ בנפח של מאות MB. איכשהו
הקובץ היה צריך להמיר את עצמו, אבל לא היה לי מושג איך.
לראשונה מזה הרבה זמן שהרגשתי תקוע. חלק מהסיסמאות לא עבדו.
המערכות לא פתחו רגליהן לפני. נאלצתי להפעיל איש קשר. זה אומר
שנזקקתי לתיווך של אדם נוסף שיסכים לקבל את הקובץ מידי השולח,
ושיעביר אותו אלי, מה שאומר שאני לא האדם היחיד העומד בין
השולח למקבל. זהו סיכון עצום, זה גם נוגד לחלוטין את כללי
העבודה שלי. מצד שני, אני לא יודע מה המשמעות של אי עמידה
במשימה, יותר נכון: אני מפחד לדעת.
אבל גם אחרי שחציתי את הקוים והפעלתי, ללא אישורו של צימרמן,
את איש הקשר שלי (גבר מאזור המרכז, כנראה בגיל 20 עד 40, שקורא
לעצמו פלייבוי), הגעתי למבוי סתום. הצלחתי לדאוג לכך שפלייבוי
יקבל את הקובץ ישירות למחשב האישי שלו. אבל לא הצלחתי לסדר
שהוא יעביר את הקובץ אלי. הוא לא היה מוכן להסתכן בשליחת נתון
כלשהו מהמחשב שלו, לטענתו הוא נמצא במעקב קבוע, והדרך היחידה
בה אוכל לקבל את הקובץ היא למשוך אותו באופן פיזי, על ידי דיסק
נייד, ישירות מהמחשב שלו. אבל לא היום, הוא אמר. היום אני
בארוע משפחתי, חגיגת יום נישואין, חתונת הזהב, חמישים שנה זה
לא הולך ברגל, במיוחד כששניהם נכים. וזהו, הוא ניתק את הקשר,
הקובץ אצלו, ולי אין דרך להשיג אותו, או אפילו לנחש איך להגיע
אליו. מחר הוא יהיה זמין, הוא הבטיח, אבל שעת השין הייתה לאותו
יום, עשר בלילה.
כשצימרמן יצר איתי קשר, אפילו לא הספקתי לבקש ארכה של יום. זה
כל מה שהייתי צריך על מנת להצליח במשימה הבלתי אפשרית הזאת.
אבל הוא חתך עניינים מיד, הוא הבין שאני לא עומד במשימה, ואין
סיכוי שאעמוד בה. לכן הוא עומד לעשות משהו בלתי סביר, אבל אין
לו ברירה. אם אני לא אעמוד במשימה, שנינו נצטער על כך, אז הוא
מסתכן, לפנים משורת הדין, ומוסר בידי פיסת אינפורמציה שלא
תעזור לי להשיג את הקובץ, אבל תאפשר לייצר אותו בעצמי. לפני
שניתק, הוא כתב שורת צופן קצרה וברורה: כל נמני - קטרזיס
אדום.
החלק הראשון של הצופן היה די ברור. כל = כ"ל, 20,30 בגימטריה,
כלומר - שעה שמונה וחצי בערב, קובץ מסוג AVI, כלומר וידאו. את
הקטרזיס לא ממש הבנתי. והשעות חלפו, הגיעה השעה חמש וחצי בערב,
ואין לי מושג. התפתלתי מזיע מול המסך, כבר שעות אני משקיע את
עצמי רק בזה, התעלמתי מכל מה שקורה סביבי, ממכשירי הרדיו
הצועקים, מאמא במטבח, שטרודה בענייני בישול ולא יודעת עד כמה
הבן שלה בסכנה, ומאחותי הגדולה שהגיעה לפני חצי שעה עם שני
ילדיה הקטנים והרועשים במיוחד.
אני אוהב את אחותי, ואני משוגע על הילדים שלה, אבל באותו זמן
התפללתי שלא יפריעו לי, שאצליח לפענח את הקטרזיס הזה. אבל היא
נכנסה לחדר, מבלי לדפוק:
- סליחה שאני מפריעה לך, אבל רציתי לדעת אם אתה רוצה לבוא
איתנו...
- ...לא, לא, אני עסוק בעבודה - אין מצב, מצטער.
היא נראתה מאוכזבת ועמדה לצאת, אבל אני - רק לשם הנימוס, שאלתי
לאן הם הולכים.
- אנחנו הולכים לראות מופע זיקוקים בתל אביב. זה אמור להיות
משהו פנומנלי, 20,000 זיקוקים, משהו כמו מאה טון, זה מופע שווה
באמת, וחוץ מזה אתה יודע, לשבור קצת שגרה, למה לא...
- באמת? לכבוד מה זה?
- אני יודעת... ל"ג בעומר. זו מעין תרומה מממשלת צרפת, זו בכלל
חברה חיצונית שמפעילה את זה, הם האירו את מגדל אייפל כשהיו
החגיגות שלהם, בכל אופן זה מתחיל בשמונה וחצי ואנחנו יוצאים
עוד מעט, כי כדאי להיות שם לפחות בשבע... אז אם אתה רוצה,
אנחנו כבר יוצאים.
בשלב הזה התפרץ לחדר בנה הקטן, בן שלוש וחצי, ואמר לי בלשונו
המשובשת:
- אתה יודע שאנחנו הולכים לראות זיקוחים?
בדרך כלל אני מגיב בצחוק פרוע להכרזותיו השונות, אבל עכשיו
משהו במה שאמר הקפיץ אותי. התחלתי לחשוב במהירות. גם אחותי
אמרה משהו מעניין, לא ידעתי מה, אבל שניהם תרמו לי עכשיו מידע
חשוב. עברו כמה שניות, שבהן אחותי הביטה בי בדאגה, עד שקלטתי:
זיקוחים... זיכוכים... זיכוך = קטרזיס. קטרזיס זה רמז לזיקוק,
למופע שמתחיל... בשמונה וחצי! בן רגע הבנתי מה עלי לעשות.
המשימה שלי היא פשוטה - אני צריך לצלם בוידאו את מופע
הזיקוקים... ולהתמקד כנראה בזיקוקים האדומים. בטח יש בהם מסר
כלשהו... האנשים שאני עובד עבורם... אלוהים ישמור, חובקי עולם
ממש. את יודעת מה, אחותי היקרה... תודה על ההזמנה, אני אשמח
לשבור קצת את השגרה, רק אקח את המצלמה שלי...
אמא שלי גם הצטרפה. למה לא, היא מנצלת כל הזדמנות לבלות עם
הנכדים, ומה רע במופע זיקוקים מרהיב שאמור להימשך כ- 25 דקות,
והינו המופע המרשים ביותר שנערך בארץ, אולי בעולם כולו?
אז יצאנו בשתי מכוניות, אחותי עם בעלה והילדים עם כסאות
הבטיחות מובילים את הדרך, אני ואמא עוקבים אחריהם, למרות שאני
מכיר את הדרך מרחובות ליפו.
הפקק הראשון תפס אותנו ברחובות עצמה, ביציאה מהעיר. מן פקק לא
שגרתי כזה, שאתה לא מבין את המקור שלו. אולי רכב נתקע, אולי
הרמזור התקלקל? אולי פשוט יותר מדי מכוניות מנסות לצאת מהעיר
באותו זמן.
אחותי ואני מתקשרים בסלולרי בין המכוניות:
- מה זה הפקק הזה בתחילת הדרך?
- בוא נישאר אופטימיים ונקווה שזה ישתחרר בקרוב
הפקק השתחרר, ונסענו, אבל הספקנו לנסוע רק עד הפקק הבא, שהחל
בצומת בית חנן ונמשך עד צומת עין הקורא. שוב פקק לא שגרתי, לא
אמור להיות. על אחת כמה וכמה כאשר אני חייב להגיע בזמן למופע
הזיקוקים המרהיב, אין פה מקום לטעויות. אבל גם אין מקום
לפאניקה, השעה רק שש וחצי. הפקק הזה ישתחרר, אנחנו נספיק.
אחותי הזכירה לי בטלפון שעלי לרדת במחלף השבעה לכיוון יפו. לא
הייתי צריך את התזכורת, אני מכיר את הדרך. זהו כביש מהיר
יחסית, עם כמה רמזורים, שבסופו אנחנו נכנסים ישר לתוך יפו,
אמורים לחנות במקום כלשהו, וללכת ברגל עד לטיילת. אבל לתנועה
היו תכניות אחרות עבורינו. ליד אזור המכוניות החלו להיעצר.
ואנחנו זחלנו. באיטיות. אגל הזיעה הראשון מאז שיצאנו, בקע
ממצחי.
פקק כזה, ואתה מנסה להתקדם ככל האפשר. המכונית שלפניך זזה מטר,
וגם אתה - להישאר צמוד. שלא יהיה רווח בלתי מנוצל. הטור
שמימין זז טיפה מהר יותר, והנה אני כבר חושב מחשבות האם כדאי
לתפוס אותו, או אולי הנתיב שלי עדיף. אחותי ובעלה זוחלים מאה
מטר לפנינו. אני מתקשר, לבדוק אם הם רואים אופק בהיר יותר. הם
לא רואים. מעדיפים להישאר אופטימיים.
כבר שבע. זו השעה בה אנחנו אמורים כבר לחפש חניה. ואנחנו
עדיין... ליד אזור, לא ייאמן.
אחותי, איפה את? כבר עברתם את הגשר? אתם בדיוק מתחת לגשר?
אנחנו כמה מטרים לפני הגשר... כוס האמא של הגשר.
שבע ורבע, אני מתחיל לפחד. את הזיעה אני מדכא בערך בעזרת עוצמה
4 במזגן, למרות המחאה של אמא, אבל נגד הפחד אין לי מה לעשות.
אחת המכוניות משמאל נעצרת. שתי הדלתות נפתחות, גבר ואשה
יוצאים, הם מתחלפים במקומותיהם. אף אחד מהם לא נראה מבסוט.
אנשים במכוניות שלהם, כולם סובלים. לאף אחד מהם אין דבר מזוין
אחד שהוא יכול לעשות בנדון. טור המכוניות הזה מסרב להתקדם.
צומת חולון לפנינו, כמו פסגה של הר שההתקרבות שלה היא אשלייה
מתסכלת.
שבע ארבעים וחמש, אני מגיע להכרה המפחידה - לא נספיק. אדיוט
שכמוני, לא לקחתי בחשבון שעוד אנשים רוצים לראות מופע זיקוקים.
למה לא לקחתי רכבת לתל אביב. למה לא עברתי לרכבת מיד כשנתקלנו
בפקק הראשון ברחובות. למה, לעזאזל, או יותר חשוב - מה אני עושה
עכשיו? איך אני נחלץ מכאן? איך אני מגיע למקום שאי אפשר להגיע
אליו?
הדיווח של גלגל"צ אומר - עומס כבד מאוד בכל הכניסות לעיר בגלל
מופע הזיקוקים.
אני רוצה לבכות.
בתחילת הנסיעה, כשעוד הייתי אופטימי, שמרתי על מצב רוח די
נעים, שמענו מוסיקה ברדיו, שוחחתי עם אמא על עניינים שברומו של
עולם. אבל מאז אזור, שתקתי. מלבד קללות, אנחות, או תפילות
חרישיות לא הוצאתי מילה מפי. לכן לא פלא שאמא שלי מצאה לנכון
להתקשר לחברתה הטובה על מנת לעדכן אותה בחוויתנו הנוכחית.
- היי עדנה, שומעת? אנחנו בפקק נוראי, אל תשאלי...
מחלף חולון מתקרב. אני מבחין שהמכוניות שפונות ימינה, לכיוון
תל אביב, משתחררות למעשה מהפקק. הפקק נוגע לאלו שממשיכים ישר,
כמוני. אני מחייג לאחותי, שואל אם הם חושבים שכדאי לפנות
ימינה. בעלה עונה לי שגם אם נפנה ימינה, ניתקל באותו פקק
בקיבוץ גלויות. איך שלא נסתכל על זה - כל הדרכים לכיוון הים
פקוקות.
אמא עדיין מדברת בטלפון. לא הפריע לה לצעוק אל תוך השפורפרת
שלה באותו זמן בו אני צועק אל הדיבורית שבאוטו.
יש לה טלפון חדש כזה, עם רמקול די עוצמתי. שמעתי לא רק אותה,
אלא גם את בת שיחתה, מילה במילה, בבהירות מוחלטת. ושמעתי את
הרעיון שלה - אולי תסעו לעזריאלי? 15 שקל כרטיס כניסה למצפה,
משם אפשר לראות את כל הזיקוקים...
זהו, זה הרעיון שהייתי צריך! אני חותך ימינה לכיוון תל אביב,
לעזריאלי אני עשוי להספיק להגיע בזמן. אבל המעבר בין נתיבים
קשה, המכוניות צמודות זו לתחת של זו, אף אחד לא נותן להיכנס.
דחפתי את עצמי ימינה, וזכיתי לצפירות נזעמות. על הזין שלי, אני
צריך להגיע לעזריאלי, אנשים לא מבינים שזה עניין של חיים
ומוות. חתכתי עוד נתיב, עוד שניה ואני בנתיב המשוחרר.
בהתקדמות זהירה אך נחושה חדרתי לנתיב הרצוי, הנה, אני אכנס
לפני המכונית האדומה הזאת, וביצעתי את המעבר.
אבל למכונית האדומה היו תכניות אחרות, הנהג החליט להאיץ למרות
שלא היה לו סיכוי - הכניסה שלי הייתה בלתי נמנעת מבחינתו. הוא
האיץ תוך כדי הסטת רכבו ימינה, בעודו גורם לשפשוף הצד השמאלי
שלו בחלק הימני של האוטו שלי. שני הרכבים שלנו עצרו, דבוקים זה
לזה. הבטתי בו חצי בזעם חצי בתדהמה. הוא היה ערס מצוי, שחום עם
ג'ל בשיער, צרח עלי שהוא יזיין אותי ואת אמא שלי, לחץ על הגז
וזינק קדימה. אני נסעתי אחריו, ואמא המזועזעת לא הבינה אם הוא
מתכוון לעצור מתישהו בצד הדרך כדי שנחליף פרטים, או מה. אחרי
הפנייה ימינה הוא נעלם, הסברתי לה שלא נחליף פרטים, וטוב שכך.
אחותי התקשרה, גם הם החליטו לפנות ימינה, אבל הם לא נוסעים
לעזריאלי, הם חוזרים הביתה לרחובות. השלימו עם זה שהם כבר לא
יגיעו למופע הזה. ואמא שלי מיהרה להצטרף לדעתה
- אתה יודע מה? סע הביתה, באמת לא נגיע כבר ואין טעם.
- השתגעת? נסענו עד פה ולא נראה את הזיקוקים?
- אבל...
- היית פעם במצפה של עזריאלי?
- לא, יש לי פחד גבהים.
- אז זהו, אני לוקח אותך למצפה, כל אחד צריך להיות בו פעם אחת
לפחות, ובמיוחד כשיש הזדמנות לראות מופע זיקוקים מרהיב!
אז היינו בדרך לעזריאלי, והדרך לשם היתה חלקה תודה לאל, כי כל
המכוניות נעו לכיוון הים. הגענו בשמונה ועשרה, ומיהרנו למצפה.
החנייה בחניון לא ארכה מדי, וכשנכנסנו למעלית השקופה, חזרה אלי
האופטימיות. אפילו חייכתי. ידעתי שאני הולך להשלים את המשימה
שלי, ובטח אזכה להערכה רבה אצל צימרמן, אולי גם אצל הממונים
עליו, יהיו אשר יהיו. באמת, ההערכה לעבודה שלי הייתה חשובה לי
יותר מהעמלה. אבל אמא שלי צריכה ללכת קצת יותר מהר, הנה אנחנו
כבר בכניסה למגדל העגול...
החיוך נמחק מהפנים. האופטימיות נגוזה. הלב החסיר פעימה.
המוני אנשים נדחקו אל הקופה על מנת לקנות כרטיס. יופי, אדיוט,
חשבת שאתה החכם היחיד בעיר? איך לא צפית שעוד אלף איש ינסו
להגיע לעזריאלי בשביל לחזות במופע זיקוקים מרהיב...
נדחקתי בין האנשים, מנסה להתקרב במידת האפשר. בחורה צעירה אחת
כמעט שקרסה אל מול ההמון שדרש ממנה כרטיסים. היא רגילה למכור
מקסימים עשרה כרטיסים ביום, והנה עכשיו הפנקסים מתרוקנים כמו
אני לא יודע מה. היא מחליטה לעשות סדר: "רק סכום מדויק!" היא
מכריזה, "אין עודף, תנו לי סכום מדויק". מעבר לזה, אין סדר.
היא מתעלמת ממי שעומד זמן רב, ומשרתת פרחח שצועק בקולי קולות.
מי שאין לו סכום מדויק יכול לשכוח מכרטיס. מיששתי בדאגה את
שטר המאה שבכיסי, שזה סכום הרחוק מלהיות מדויק. אבל לא יכולתי
לאבד את מקומי בתור, לא שהיה תור. הצלחתי להגיע אל הדלפק.
אנשים נלחצים מאחורי, מושיטים את השטרות שלהם מעבר לכתפיים
שלי, צועקים: ארבעה כרטיסים, סכום מדויק! ששה כרטיסים, סכום
מדויק! הבחור שעמד לידי שאל אותה:
- למה את מתעלמת ממני?
היא הפסיקה את מכירת הכרטיסים וענתה לו:
- סליחה, מה אמרת?
- שאת מתעלמת ממני בכוונה.
בתגובה היא חייכה, ופנתה לעזור למישהו אחר.
לא ידעתי מה לעשות עם המאה שלי. אבל הייתי חייב לעשות משהו,
אחרתי כל תל אביב הייתה קונה כרטיס לפני. אז לחשתי לעברה:
- יש לי סכום ממש מדויק.... יותר מדויק מזה לא יכול להיות,
נשבע לך בקברו של הבאבא ברוך...
ראיתי אותה מחייכת לעצמה ואז היא פנתה אלי:
- כן, במה אוכל לעזור לאדון הנכבד?
- תני לי 6 כרטיסים, ושמרי את העודף.
- בבקשה...
היא תלשה שני כרטיסים ונגמר לה הפנקס.
- תמתין דקה אדוני, אני צריכה להוציא פנקס נוסף...
והיא התחילה לחטט בארון שמאחוריה בעודה אוחזת בשני הכרטיסים
שלי.
- זה בסדר! תני לי את שני אלה, זה מספיק לי!
היא נראתה מבולבלת, אבל הצלחתי לחטוף ממנה את שני הכרטיסים,
ולדחוק את עצמי מחוץ להמון הזועם, לכיוון השער המסתובב. אמא
חיכתה ליד השער, נתתי את שני הכרטיסים והגענו בשלום למעלית
שאמורה להביא אותנו לקומה 49, למצפה הנכסף.
במעלית הסתכלתי בשעון. שמונה עשרים ותשע. שוב עטפה אותי
האופטימיות הנעימה. ההרגשה הזאת, שהדברים מסתדרים בסוף, כי הם
אמורים להסתדר. ונכון שעוד רגע שמונה וחצי, אבל זה בטח לא
יתחיל ממש על הדקה. כל מה שאני צריך לעשות זה לתפוס עמדה טובה,
להעביר את הדיגיטלית החביבה שלי למצב וידאו, ולצלם מופע
זיקוקים מרהיב, שהוא בחינם אגב.
- אמא, איפה המצלמה?
- אני לא יודעת.... היא היתה פה....
אלוהים שבשמיים, לצרה הזאת לא ציפיתי. הייתי מספיק חכם לזכור
לקחת את המצלמה מהאוטו, ומספיק חכם לשים אותה בתיק של אמא שלי
כדי שלא יקרה לה משהו בזמן שאני מנסה לקנות כרטיס. אבל לא
הייתי מספיק חכם כדי לזכור, שבמקום בו אנשים מצטופפים, לעולם
יהיו כייסים.
- אלוהים... אני לא מאמינה... מישהו לקח אותה... היא הייתה פה
בתיק...
- את צוחקת עלי!
- אוי... ורק היום צילמתי בה תמונות של הקטנים... ולא הספקתי
אפילו להוריד אותם למחשב...
כמעט שקרסתי באותו רגע על רצפת המעלית, אבל הדלתות נפתחו, וגוש
האנשים שפרץ משם סחף אותנו אל המצפה. אמא שלי מיהרה לכיוונו
של חלון אחד שהיה פנוי, ומלמלה איזה יופי איזה יופי. אבל משכתי
אותה משם, ואמרתי לה שאין לנו טעם בחלונות שמשקיפים לכיוון
גבעתיים. אנחנו צריכים חלון לים. ובעודנו מתקדמים לכיוון
הרצוי, עדיין לא היה לי מושג מה אני עושה. ועוד יותר לא היה לי
מושג, כשראיתי את הזוועה שהתחוללה ליד החלונות שהשקיפו מערבה.
המון אדם פקד כל חלקת חלון פנויה, אי אפשר היה אפילו לעבור,
כולם רצו לראות מופע זיקוקים מרהיב, כולם רצו את העמדה הטובה
ביותר.
מצאתי נקודה - לפני חמש שש שורות של אנשים, מאחורי קיר,
והצלחתי למצוא קו ראיה אל החלון המשקיף אל הים, לא שזה עזר לי
באין כל דרך לתעד את מה שאני רואה.
ואז נורה לשמים הזיקוק הראשון. הוא לא היה אדום.
המוני האנשים במצפה פצחו בתשואות שמחה.
אדם מבוגר שעמד לימיני וקצת יותר קרוב לחלון, התחיל לצלם.
"סגור את הפלאש!" אנשים צעקו לו. "אתה מסנוור אותנו!" נורו
זיקוקים נוספים, אף אחד מהם לא היה אדום. עוד יש לי סיכוי,
חשבתי. יש לי רעיון. פילסתי דרך בגסות אל האיש עם המצלמה,
ושאלתי אותו אם הוא מוכן לצלם את המופע בוידאו, תמורת חמש מאות
שקל. לא היו לי באמת חמש מאות שקל, אבל זה נראה היה פרט שולי
באותו רגע. הוא שאל אותי בשביל מה אני צריך, והמשיך לשחרר
פלאשים על החלון. אז הסתובב לעומתו גבר עצבני, והתחיל לצרוח
עליו שיפסיק עם הפלאש המזוין הזה. האיש השיב בשלווה שזכותו
לצלם... אבל הוא לא השלים את המשפט, הגבר העצבני ניסה לחטוף
ממנו את המצלמה, והתקוטטות קצרה זו הביאה איכשהו למפגש לא
מכוון בין מרפקו של האיש עם המצלמה לבין האף שלי.
רק אז, כשניסיתי לחלץ את עצמי ואת אפי המדמם, הבחנתי שאמא שלי
נעלמה.
מצאתי אותה ליד השירותים, היא בכתה. כשהיא ראתה אותי, העצב שלה
התחלף בדאגה, אבל מיהרתי להרגיע אותה שזה כלום, סתם נתקלתי
במישהו. פתאום נוכחתי שהבכי של אמא שלי מכאיב לי יותר מהעובדה
שברגע זה מתרחש מופע זיקוקים מרהיב, שכולל בוודאי זיקוקים
אדומים, שאינני רואה וגם אינני מתעד. אז חיבקתי אותה ואמרתי
לה שזו הזדמנות מצוינת לבקר במצפה. בואי נראה את החלק השני של
העיר, בואי נשקיף קצת על גבעתיים.
ובעודנו פוסעים לאט ליד החלונות הריקים מאדם, אני מצביע ואומר
לה, הנה נתיבי איילון, והנה רמת גן, והנה פרסומת של קסטרו,
מרוחה על בניין שלם. והשתדלתי לא לחשוב על המשימה שנכשלתי בה,
על הזיקוקים האדומים שמכילים השד יודע איזה מסר, שמיועד לאיזה
קודקוד-על, שאמור לעשות איתו איזה ביזנס שרק המחשבה עליו עלולה
לגזור עלי את מותי. על הזין שלי, אולי שצימרמן יחפה עלי פעם
אחת. ומה בכלל יקרה אם המידע הזה יגיע מחר? אני מטייל עכשיו
עם אמא שלי במצפה. הרבה אנשים סובלים פה, לכולם זו חוויה
נוראית. והנה, יש פה אנשים ששכרו את המסעדה של המצפה כדי לקיים
ארוע כלשהו... הם לא תיארו לעצמם שהארוע שלהם יידפק ככה, שכל
תל אביב תעבור על פני השולחנות שלהם בדרך לחלונות המערביים.
השקפנו מבעד לחלונות, אמא שלי אהבה את המראה שלי המטרופולין
המואר, אבל היא העירה, ובצדק, שכדאי לנו לצאת כבר עכשיו הביתה,
כי עוד רגע המופע מסתיים, ואז ניתקע גם ביציאה. כמעט שנעניתי
להצעתה, אלא שהבחנתי פתאום במשהו מעניין. אמרתי לה לגשת
לשירותים, והתקרבתי לעבר אחד השולחנות שהיו שייכים לארוע.
הייתה שם עוגה גדולה, ועליה נכתב בקרם מוזהב: 50 שנות נישואין.
התחלתי לסקור במהירות את הנוכחים בארוע, ומיד ראיתי את החתן
והכלה של שמחה זו. אשה מבוגרת על כסא גלגלים, ולידה אדם מבוגר
בחליפה נאה, שהיה חסר את זרוע ימין.
פרץ של אדרנלין פשט בעורקי. הסיפור הזה לא נגמר למרות הכל.
מופע הזיקוקים המרהיב, לעומת זאת, כן. האנשים התחילו לנהור
החוצה. נשענתי על אחד הקירות והתבוננתי. עד מהרה ראיתי אדם
בחליפה, שמתנתק מהנהר הזורם לכיוון היציאה, ופונה לעבר שולחנות
הסועדים. הוא החזיק מצלמה. ראיתי אותו ניגש לאשה צעירה, ולוקח
ממנה תיק שחור. זה המחשב הנייד שלו. הוא עכשיו ימהר להסתלק
מכאן למקום בטוח. הוא יוריד את הסרט מהמצלמה למחשב שלו, ויהיה
בידו קובץ AVI בעל ערך רב ביותר. עכשיו הדברים התחילו להסתדר
לי. הקובץ שנשלח היה קובץ קטן, כי אלו היו בסך הכל הנחיות
כתובות, ליצירת קובץ הוידאו, הגדול. אבל איך הוא ידע? הייתכן
שהוא העיז לעבור על הכללים ולפתוח את הקובץ? ברור, אחרת לעולם
לא יכול לדעת שעליו לצלם את מופע הזיקוקים המרהיב. אבל הוא גם
ידע שיערך פה ארוע, חתונת זהב, של שני נכים, סימן שהוא אמור
להיות פה בלי קשר. אולי הוא סתם צילם, מבלי לדעת בכלל שזו
בדיוק המשימה. אבל אם כך, למה הוא ניתק איתי קשר? מה היתה
הבעיה הגדולה שלו להישאר זמין? למה הוא לא הציע לפגוש אותי פה
בעזריאלי כדי לבצע את ההעברה?
המחשבות היו מהירות, ולא הגעתי למסקנה חותכת, האם הוא אויב או
אוהב. ואז ראיתי אותו שותה מיץ תפוזים, הוא רוקן בלגימה את כל
הכוס, הסתובב ופנה ליציאה. הוא חלף על פניהם של שני הקשישים
הנכים מבלי להגיד שלום, ומיהר למעליות. האם ככה מתנהג מוזמן
לארוע משפחתי?
חטפתי מזלג מהשולחן הקרוב אלי, ומיהרתי להדביק אותו. נצמדתי
מאחוריו ונעצתי את המזלג במותן הימנית שלו, מבלי לפצוע, רק כדי
שירגיש שהוא שם. לחשתי לו:
- אהלן פלייבוי, בוא איתי בבקשה.
הוא ציית מיד, ואפשר לי לקחת אותו לשירותים מבלי להתנגד.
נכנסתי איתו לאחד התאים וסגרתי את הדלת.
- פלייבוי, צילמת?
- כן.
- בוידאו?
- כן.
- הכל??
- הכל כולל הכל.
- תן לי את המצלמה.
- קח, זה שלך. היית מקבל את הקובץ מחר בכל מקרה.
לא עניתי, לקחתי את המצלמה והוצאתי ממנה את כרטיס הזיכרון.
איתך אני גמרתי, פלייבוי. אני לא מאמין שבפעם הראשונה שאני
מעיז לבטוח באיש קשר, הוא בוגד בי. אבל עכשיו זה לא זמן
לעימותים, כבר תשע ואני צריך זמן להעביר את הקובץ מהמצלמה
למחשב, ואז להתחיל בתהליך של העברת הקובץ לנמען הסופי. ואז
נזכרתי שאני צריך מצלמה בשביל זה. אז לקחתי ממנו שוב את המצלמה
שלו, החזרתי לתוכה את הכרטיס, ואמרתי לו שאם הוא יוצא מתא
השירותים הזה בשישים הדקות הקרובות, הוא ימות.
יצאתי משם, אספתי את אמא המודאגת שעמדה ליד השירותים וחייגה
אלי שוב ושוב, ומיהרנו ליציאה. לא יכולתי להאמין - עשרות אנשים
כיסו את הפתח בניסיון לצאת, ובאותה שעה נפתחו דלתות המעלית
ואנשים נוספים שכרגע קנו כרטיס ניסו לצאת מהמעלית ולהיכנס
למצפה. אלוהים אדירים, האם האנשים מטומטמים? הם לא מסתכלים על
השעון? הם לא יודעים שהמופע המזוין הזה כבר נגמר? אבל מבחינתי
השעון מתקתק, ואין לאן להתקדם. זרם האנשים היוצא חסם את זרם
האנשים הנכנס וההפך. לא, חשבתי, אני לא עומד בפקק נוסף. הפעם
יש לי ברירה.
- בואי אמא, יורדים ברגל!
- תגיד לי, אתה השתגעת? זה 49 קומות!
- לא אכפת לי, בואי, זה לא יהרוג אותנו...
- אתה ירדת מהפסים, אין מצב שאני יורדת 50 קומות ברגל, אין.
גררתי אותה למדרגות. התחלנו לרדת, אני במהירות והיא באיטיות,
נזהרת על כל צעד. בקומה ה- 43 היא אומרת:
- טוב בוא ניכנס, נתפוס מעלית.
- היכנסי, תפסי מעלית אם את רוצה, אני יורד ברגל. נתראה למטה.
למרות מחאותיה שלא אשאיר אותה לבד, היא מצאה את עצמה מחכה לבדה
למעלית בקומה ה- 43, ואני המשכתי ברגל. הייתה לי הרגשה חזקה
שאני אגיע למטה לפניה.
החשתי את צעדי לקצב של ריצה קלה, משתדל לא לבלום את עצמי בגסות
בכל רבע קומה כדי לא להזיק לגב. בקומה ה- 30 נוכחתי שהמשימה
הזאת לא קלה בכלל. שרירי הבטן כאבו לי וגם הרגליים. אבל המשכתי
באומץ ובנחישות, כי אחרי כל הצרות של הערב, ראיתי את האור.
הייתה בידי מצלמה, ובתוכה תיעוד של מופע זיקוקים מרהיב, אותו
אשלח בקרוב לנמען שלי. צימרמן בטוח ימליץ עלי לקידום אחרי
המשימה הזאת. אולי אתחיל לקחת חלק בסודות האמיתיים. עכשיו כשהם
רואים שאפשר לסמוך עלי, שאבצע כל משימה, מסובכת ככל שתהיה,
ואעמוד בפני כל התקלות...
- עצור שם!
קפאתי במקומי, מסתכל בתדהמה על הבחור שעמד מולי. פשוט אסור
להיות אופטימיים היום, בכל פעם שעברה בי מחשבה אופטימית,
קיבלתי סטירה בפרצוף. מולי עמד בחור שחום, קצת יותר גבוה ממני,
ג'ל בשיער...
- שלום שלום, זבל שחתך אותי בכביש. תענוג לפגוש אותך פה. גם
אתה באת לראות זיקוקים?
בלעתי את רוקי.
- שמע, הייתי שמח להמשיך לדבר איתך, אבל אני ממש ממהר...
- אתה לא הולך לשום מקום, יא מזדיין... אחרי שהרסת לי את
האוטו.
זה לא היה הזמן להתווכח איתו על מי אשם בתאונה, אז שאלתי אותו
מה הוא רוצה בדיוק. ואז שמתי לב שהוא נועץ מבט ביד שלי, או
יותר נכון, במה שהחזקתי ביד.
- איזו מצלמה יש לך שם, קנון? שמונה מגה פיקסל? אני חושב שהיא
תהיה פיצוי הולם. תביא.
הוא הושיט את ידו לקבל את המצלמה, ובידו האחרת הוציא סכין
מכיסו, כאילו כדי לשכנע אותי שהוא ישיג את מה שהוא רוצה כך או
כך.
מה שקרה אחר כך כבר לא היה ממש בשליטתי. האופטימיות הזהירה
פינתה מקומה לייאוש עמוק, ולזעם לא יאומן, לכן לא פלא שהרגשתי
פתאום את הבליטה בכיס האחורי ופירשתי הרגשה זו כסימן מאלוהים.
הושטתי לעברו את המצלמה ביד שמאל, וביד ימין משכתי את המזלג
מהכיס, ובדיוק מהיר נעצתי את השיפודים בגרונו.
השארתי אותו מפרפר על המדרגות, אבל הייתי משוכנע שהוא ימות.
כשמשכתי את המזלג מצווארו פרצה משם כמות כה עצומה של דם, שלא
היה סיכוי שהוא יישאר בחיים.
עכשיו כבר רצתי באמת במורד המדרגות. ועכשיו כל הסיפור הזה קיבל
משמעות אחרת. רצחתי בנאדם בשביל העבודה שלי. לא, לא נכון, זה
היה הוא או אני. לא הייתה לי ברירה.
אמא שלי חיכתה לי במשך דקות ארוכות למטה, אבל היא לא העזה
להגיד מילה כשראתה עלי את כתמי הדם. בואי אמא, צריך למהר
עכשיו... מצאנו את האוטו בחניון, בקלות יחסית, ואני מצאתי את
דרכי לאיילון דרום.
איילון היה פקוק, כמובן, עד קיבוץ גלויות. אותם אנשים שבאים,
צריכים גם לחזור. אבל הדרך הייתה פנויה לאחר מכן, והנסיעה
הביתה הייתה מהירה וחלקה.
חלק מהזמן נסענו בשתיקה, כשאני עובר, בצורה לא אופיינית, על
המהירות המותרת. אבל בשלב כלשהו היא לא התאפקה ושאלה למה יש לי
דם על החולצה. ולמה זה לקח לי כל כך הרבה זמן. ומה לעזאזל קרה.
אז אמרתי לה שאני לא יכול לענות לה על השאלות האלה, אבל אם זה
יגרום לה להרגיש יותר טוב, נתתי לה את המצלמה...
- קחי, צפי במופע זיקוקים מרהיב. תעבירי את המצלמה למצב תצוגה
ותלחצי על הכפתור האמצעי.
- מאיפה המצלמה הזאת...
היא לקחה את המצלמה והביטה בצג. תוך כמה שניות הצליחה למצוא את
מצב התצוגה, והתמונות נגלו אליה.
- אה... איזה יופי! אני לא מאמינה.... יו, איזה חמודים...
הקטן הזה, אני משוגעת עליו... או. את התמונה הזאת אני
צילמתי...
- אמא, על מה לעזאזל את מדברת?!
- רגע, אלו התמונות שצילמתי היום, אבל גנבו לנו את המצלמה, איך
הן הגיעו לפה? מאיפה המצלמה הזאת בכלל??
עצרתי את המכונית בחריקת בלמים, וחטפתי ממנה את המצלמה.
הסתכלתי בתמונות עם דמעות בעיניים. התמונות של שני האחיינים
שלי, תמונות שבכל מצב אחר היו גורמים לי לאושר עילאי, עכשיו
גרמו לי לבכות. איך זה קרה, קיבינימט. לא הסרתי את העיניים
ממנו, לקחתי ממנו את המצלמה, ראיתי שהוא לא הוציא ממנה את
הכרטיס. אלא אם כן... הוא עשה את זה מיד כשסיים לצלם, עוד לפני
שחשף את עצמו. הוא ידע שאהיה שם. והתמונות... זה הוא שעמד
מאחורי הכיוס של המצלמה שלי. והקובץ... עדיין אצלו.
השעון הראה 21:42. אני אבוד. ועוד רצחתי בנאדם.
עברו דקות ארוכות לפני שהייתי מסוגל להמשיך לנהוג.
הגעתי הביתה אחרי עשר. בדרך כלל, כשאני חוזר הביתה אני מסתער
על המחשב כאילו לא ראיתי אותו שנתיים. עכשיו ניגשתי אליו בחשש.
כאילו איכזבתי אותו, כאילו הוא עלול להתפוצץ לי בפנים. הפעלתי
אותו, וניסיתי להיכנס למערכת המידע שלי.
אמא המבוהלת ניסתה להיכנס לחדר שלי. היא רצתה לדעת מה קורה,
אבל גירשתי אותה בקוצר רוח, הזהרתי אותה שלא תענה לטלפונים
ונעלתי את הדלת.
ההודעה שממנה חששתי הופיעה על המסך: NO ACCESS. זהו. נופיתי.
העיפו אותי. שנתיים של משימות מוצלחות הן כאין וכאפס לעומת
משימה כושלת אחת. עבדתי בשביל האנשים החזקים ביותר במדינה,
אולי החזקים ביותר בעולם, אני לא יודע. אבל זה עניין של זמן עד
שיעצרו אותי באשמת רצח ואף אחד מהחזקים האלה לא יטרח להגן עלי.
שעה ארוכה בהיתי במסך. לא ידעתי מה לעשות. ראיתי הבהוב של
הודעה חדשה בדואר האלקטרוני. הודעה מאחותי. בסוף הם חזרו
הביתה, בדרך הם עצרו לקנות גלידה כדי לפייס את הילד המאוכזב.
עכשיו הם ישנים. היא מקווה שנהניתי בעזריאלי, אם בכלל הצלחתי
לראות משהו.
בעודי מנסח בראש תשובה לאחותי, הבהבה לה הודעה חדשה נוספת.
הודעה שהגיעה זה עתה.
היכנס למערכת המידע שלך. סיסמתך החדשה:
3-k;;ao4903=fjsm=gooep199
נכנסתי למערכת, לא באופטימיות. בחשדנות. שאלתי את עצמי אם עצם
הקשת הסיסמא פרושו שאני מכריז שאני בבית ונותן אור ירוק
למסוקים לשחרר טילים לתוך החלון שלי.
הקשתי את הסיסמא וחיכיתי. מבעד לחלון לא נורו כל טילים. אבל
המחשב צפצף לציין הודעה חדשה אחת:
התחבר באופן מיידי לערוץ המפקד הישיר שלך.
צימרמן... חשבתי. כל הכבוד לו. הוא הצליח לשכנע את הממונים לתת
לי הזדמנות נוספת. הם החזירו אותי למערכת. לא שזה יעזור לי,
איבדתי את הקובץ ולא אוכל להשיג אותו לעולם.
התחברתי לערוץ שלו, פניתי אליו בסיסמת הפתיחה המקובלת, וציפיתי
לסיסמת ההמשך. מעבר לזה, לא ידעתי איך הוא יענה לי. לא ידעתי
בכלל למה לצפות. אבל שום דבר לא הכין אותי למהלומה שחטפתי כאשר
המפקד הישיר לי ענה.
Msnger427> הנני כאן
PlayBoy> כמו ציפורים חגות.
Msnger427> .... פלייבוי?!
PlayBoy> ערב טוב. אני שמח שחזרת בשלום.
Msnger427> אני לא מבין... מה אתה עושה פה?
PlayBoy> אני מאמין שאתה מכיר את הכללים. אתה לא שואל את המפקד
הישיר שלך שאלות.
Msnger427> המפקד הישיר שלי?
PlayBoy> אולי טעיתי. אתה כנראה לא מכיר את הכללים.
Msnger427> המפקד הישיר שלי הוא צימרמן. אתה איש הקשר שלי! אתה
בכלל לא שייך למערכת! איך הגעת לכאן??
PlayBoy> צימרמן לא עובד איתנו עוד.
Msnger427> איתנו? ממתי אתה חלק מ"איתנו"?
PlayBoy> מהרגע שבו אפשרת לי להיכנס.
Msnger427> אני?
PlayBoy> אתה. רק אתה.
Msnger427> פלייבוי, אתה איש הקשר שלי. היכרתי אותך בקבוצת
הדיון: "משפחה, פרנסה ותחביבים". לא היה לך שום סיווג. כל
הסימנים הראו שאתה אזרח פשוט וחביב. בטחתי בך שאין לך שום קשר
לרשת שלנו. הייתי משוכנע שאתה עושה לי טובה אישית, שאתה לא
מסוכן. מה קרה? כושר האבחנה שלי גרוע עד כדי כך? נפלתי
למלכודת מתוחכמת?
PlayBoy> כושר האבחנה שלך תקין. לא הייתי חלק מהרשת שלך, עד
שפגשתי אותך. אתה הכנסת אותי.
Msnger427> איך?? לא עברתי על הנהלים. לא דיברתי איתך על
עניינים מסווגים. לא שלחתי אליך כלום ולא קיבלתי ממך כלום...
PlayBoy> דיברת איתי.
Msnger427> אז מה?
PlayBoy> דיברת איתי באופן גלוי. שיתפת אותי בדברים אישיים.
Msnger427> אז מה??? שום דבר מזה לא היה קשור...
PlayBoy> הכל קשור. יש לך עולם כמוס ומסווג. אתה שומר עליו
כמיטב יכולתך, אבל היכולת שלך מוגבלת. הדברים יוצאים ממך
החוצה, גם אם אתה לא מודע לכך.
PlayBoy> וחוץ מזה, כן עברת על אחד הנהלים: אפשרת לי לקבל קובץ
שהיה אמור להגיע ישירות אליך.
Msnger427> לא הייתה לי ברירה. לא הצלחתי להתמודד עם ההעברה
בעצמי. אבל לא חשבתי שתבגוד בי ותפתח אותו.
PlayBoy> לא בגדתי בך. שלחת לי אותו, אז פתחתי אותו. ראיתי את
זה כהזמנה. הקובץ של הטקסט הכיל הנחיות מקודדות, אבל פיצחתי
אותן בקלות: "עליך לצלם בוידאו רק את הזיקוקים האדומים".
Msnger427> אני לא מבין איך אתה מרשה לעצמך לכתוב כאן את
הדברים האלה. מישהו יעלה עליך. יהרגו את שנינו.
PlayBoy> אל תדאג לי. הערוץ הזה מאובטח.
Msnger427> אם כך לא תהיה לך בעיה לספר - מה הסיפור של
הזיקוקים האדומים?
PlayBoy> הזיקוקים הצבעוניים נשלחו באקראי, לכל הכיוונים ובכל
הצורות. האדומים הופיעו רק בנקודה אחת בשמיים, ורק בשתי צורות:
עיגול מרוכז וקטן מאוד, ופס ארוך. אתה מנחש במה מדובר?
Msnger427> מורס?
PlayBoy> נכון. מסתבר שעוד משתמשים בצופן הפרימיטבי הזה. למזלי
אני מומחה במורס. שאל מה היה כתוב.
Msnger427> מה היה כתוב?
PlayBoy> אני לא יכול להגיד לך. אבל זה היה מינוי. הרעיון היה
שמי שיעביר את הקובץ הזה בזמן הנקוב, יתברג במקום גבוה מאוד
ברשת.
Msnger427> ואם הייתי מצליח להעביר אותו בעצמי?
PlayBoy> היית מגיע למקום שלי. בגלל זה צימרמן ניסה לקחת ממך
את הקובץ ולהעביר אותו בעצמו.
Msnger427> אתה טועה. צימרמן ניסה לעזור לי, הוא רמז לי לאן
להגיע. בלעדיו לא הייתי מתקרב אפילו.
PlayBoy> צימרמן תימרן אותך כדי שתגיע לעזריאלי. הוא עקב
אחריך, וניסה לקחת ממך את הקובץ. יותר נכון, הוא ניסה לקחת ממך
את המצלמה שהוא חשב שהכילה את הקובץ. לרוע מזלו, אתה היית
מספיק נחוש, כדי לתקוע לו מזלג בגרון.
Msnger427> מה??????????????
PlayBoy> מה ששמעת. הבחור השחום שעשה איתך תאונה כמעט, היה
צימרמן. הוא לא היה שם במקרה. ואת המפגש איתך במדרגות, הוא
תיכנן. לרוע מזלך, זה היה הרגע שבו נכשלת במשימה שלך.
Msnger427> חשבתי שנכשלתי במשימה שלי כאשר לקחתי ממך את
המצלמה, אבל לא את הכרטיס הנכון.
PlayBoy> לא, זו טעות ברת תיקון. הכישלון האמיתי היה כשאיבדת
את עצמך.
Msnger427> אבל אני כאן. זה הוא שמת.
PlayBoy> באמת? ואתה חי? אתה משוכנע שאתה חי עכשיו?
בשלב הזה השיחה החלה להיות כבדה עלי. התחלתי לגעת בעצמי,
באופן אינסטינקטיבי, כדי לוודא שאני עדיין חי. ברגע הראשון הכל
נראה לי תקין, הכל במקום. אבל כשנגעתי לעצמי ברגליים הייתה לי
תחושה משונה. כאילו לא הזזתי את השרירים הרבה זמן. או אולי,
כאילו אימצתי אותם מדי... כן, זה הגיוני. ירדתי 49 קומות ברגל.
מבעד לדלת שמעתי את הטלפון מצלצל. שלא תענה... חשבתי, שלא
תענה.... אבל אמא שלי ענתה. מתעלמת מההנחיות שלי.
Msnger427> פלייבוי, אני לא מבין אותך. מה זאת אומרת "אני
משוכנע שאני חי" בוודאי שאני חי.
PlayBoy> ראית חדשות היום?
Msnger427> לא.
PlayBoy> אני שולח לך וידאו - מתוך מהדורת החדשות של חצות.
לחץ על אישור לקבלת הקובץ.
Msnger427> אני מאשר.
PlayBoy> ובזמן שהקובץ נשלח, אגיד לך דבר אחרון: כל מה שהיית
צריך לעשות, על מנת להצליח במשימה שלך, היה...
Msnger427> היה מה?
Msnger427> היה מה???
הודעת מערכת> הקובץ news.avi התקבל בהצלחה
Msnger427> פלייבוי?
הודעת מערכת> הנך מנותק מהמערכת.
מתוסכל ומבולבל, לא נותר לי אלא לצפות בוידאו, בחדשות של חצות.
"מריבה קטלנית הערב בעזריאלי. שני גברים התקוטטו ודקרו זה את
זה למוות, הערב במדרגות המגדל העגול של בנייני עזריאלי. האחד
נעץ מזלג בגרונו של האחר, וככל הנראה, זה הצליח לשלוף סכין
ולדקור את השני בלבו. הרקע לארוע נחקר".
צפיתי בכתבה באימה. זיהיתי בפירוש את צימרמן, אבל מי היה השני?
לפתע המצלמה התקרבה על גופת הגבר השני, ולמרבה ההפתעה, ובניגוד
לכל הכללים המקובלים, היא לא הייתה מכוסה. המצלמה התקרבה ללא
בושה ולעיני נגלו פניו של הגבר השני. החוורתי. על המסך
ראיתי... את עצמי.
זה לא ייתכן, איזה מן משחק חולני משחקים איתי פה?
זינקתי מהכסא וניסיתי לפתוח את הדלת. אבל היא הייתה נעולה.
המפתח לא זז. התחלתי לצרוח לאמא שלי. במשך כמה דקות צרחתי
והיא לא הגיבה, עד ששמעתי אותה מתקרבת. היא נעמדה ליד הדלת,
אבל עדיין לא הגיבה לקריאות שלי. היא שוחחה בטלפון. כאילו לא
שומעת אותי. ניסיתי להקשיב. הפעם שמעתי רק את הצד שלה בשיחה.
- כן עדנה, אני יודעת... טוב, אומרים שזה היה מדהים... באמת?
ראיתם את הכל? הצלחתם להגיע בזמן? כי שמעתי שהיו פקקים
נוראיים. לא יודעת, אנחנו לא הלכנו. לא חשבנו על זה אפילו.
טוב, ההוא לא יוצא מהמחשב. אי אפשר להזיז אותו. גם הדלת שלו
נעולה... בכל אופן...
דפקתי על הדלת בכל הכוח וצרחתי. אבל למרות שהיא הייתה צמודה,
היא לא שמעה ולא הגיבה. ואז שמעתי אותה מתרחקת. השיחה שלה
החליפה נושא.
אחרי שעה התייאשתי. התיישבתי על הרצפה, והסתכלתי, מדי פעם
בדלת, ומדי פעם על המחשב. קובץ הוידאו שידר את עצמו שוב ושוב,
בלופ, על מסך מלא. לא צלחו הנסיונות למחוק את הקובץ.
נגזר עלי לשבת על הרצפה ולראות את הגופה של עצמי שוב ושוב,
בחדשות של חצות, כשמדי פעם אני מעיף מבט לדלת ומקווה שתפתח.
אבל היא לא נפתחה עדיין.
|
