היא עברה אתמול ברחוב,
בדיוק באותה שעה כמו לפני שבוע,
לא העזתי להגיד לה אפילו שלום,
את ליבי היא משכה,
והתאהבתי בה שוב כמו בפעם הראשונה,
שראיתי אותה לפני שנה עוברת ברחוב.
אם היה לי האומץ להגיד שלום,
הייתי נותן לה את ליבי,
וגם זר ורדים היייתי מגיש לה.
אך אני התביישתי שוב כמו בכל פעם.
המתנתי לי שבוע שוב ברחוב
לראותה הולכת ועוברת לידי
והיא לא תדע מה ליבי חש כלפיה
כי שוב התביישתי להגיד לה מילה אחת
ואחריה השלוש הבאות,
שאני כל כך מת להגיד לה.
רק אם היה לי האומץ להגיד שלום,
הייתי נותן לה את ליבי,
וגם זר ורדים היייתי מגיש לה,
אך אני התביישתי שוב כמו בכל פעם.
שערה החלק והארוך,
התנופף ברוח שנשבה,
ופניה שזוהרו לאור השמש,
עם חיוך שנמתח מצד לצד
בכל פעם שעברה לידי,
אבל רק אם היה לי האומץ המתאים,
כבר מזמן הייתי יודע,
שגם היא התביישה לדבר איתי
רק אם היה לי האומץ להגיד שלום,
הייתי נותן לה את ליבי,
וגם זר ורדים היייתי מגיש לה,
אך אני התביישתי שוב כמו בכל פעם.
בסוף היא זאת שתפסה את האומץ
והוציאה מפיה הענוג את המילה הראשונה,
ואני עניתי לה,
ויחד אמרנו את שלוש המילים הבאות
וכל זאת התעכב לו מעל שנה,
רק אם היה לי האומץ להגיד שלום
דבר זה היה קורה מזמן...
אבל דבר זה לא קרה למעט בדמיוני
בזמן שעברה שוב באותה שעה ברחוב,
מתי שעמדתי לפנות אליה בתקווה
שאצליח להוציא את המילה האחת
שלום... |