זה היה יום אביבי בעל שמיים נקיים מעננים, ככה שקרני השמש
נשברו בחלונות העשויים זכוכית של בית הקפה שישבתי בו בזמן
הזה.
ישבתי ליד שולחן עגול ואפור, מסביבי עשן הסיגריות המחניק שעטף
אותי, כאילו מנסה לגעת גם בי, בסה"כ הייתי יכול לשבת באגף ללא
העישון,
אך עם האוויר מלא העשן והמחניק הרגשתי כמו בבית.
לא שתיתי מהקפה השחור כבוץ שהיה בכוס מולי, רק בהיתי בו, ובבית
הקפה התל אביבי ומלא האנשים.
"אממ.. אפשר לשבת ?" קול עדין וגבוה הפתיע אותי. עמדה מולי
נערה בערך בגילי, שיער שחור שגלש על כתפיה הלבנות כקטיפה,
ועיניים ירוקות שגרמו לי להרגיש כאילו חותכות אותי.
"כן" אמרתי בקול הכי רגוע ונינוח שהצלחתי להוציא.
כמה שניות של שתיקה. ואז היא החלה ליזום שיחה. זרמתי.
העיניים הירוקות שלה לא הפסיקו להדהים אותי, הם נראו לי כאילו
כל רגע הן נהיות יותר מבריקות, רק רציתי להתעמק בהן עוד ועוד
ועוד... אבל היא מיצמצה, וחזרתי למציאות, שום דבר טוב לא נמשך
אצלי לנצח.
"אתה שותה את הקפה?" היא שאלה, והשיחה נמשכה הלאה.
חמישה חודשים לאחר מכן, פגשתי בה שוב, זאת הייתה מסיבה גדולה
באחד מהקיבוצים, שחבר שלי גרר אותי אליה, לא התחברתי לכל מה
שהלך שם,
הרגשתי אבוד בתוך ההמונים, מטושטשים וצבעוניים, עד שמצאתי מקום
ישיבה מרוחק מעט.
ובדיוק אז - שוב הקול העדין והגבוה שלה הפתיע אותי.
"אייל?" היא שאלה, וכשהסבתי את ראשי, באמת ראיתי אותה עומדת
שם, וגם היא נראתה אבודה.
מאחוריה ניצנצו אורות , שגרמו לה לרגע להראות זוהרת. והרגע
נעצר, הרגשתי איך אני רוצה לקבע את התמונה הזו בתוך ראשי,
כמו אדים של יופי עולים ממנה. אך אז הזמן חזר לעצמו, כנראה
ששום דבר טוב לא נמשך לנצח.
היא התיישבה לידי, והתחלנו לדבר.
לאט לאט, הרגשתי איך הכימיה ביננו זורמת כמו נהר סוער, וכמה
אנחנו מתאימים.
לפעמים דיברנו, לפעמים שתקנו, ולפעמים סתם הבטנו אחד בשני,
מבלי לשים לב לדיבור, לפחות כך זה נראה לי.
ולרגע אחד המוסיקה פסקה ושפתינו קרבו, סנטימטר אחר סנטימטר,
כאילו הזמן מאט, ופחדתי שהוא יעצר לגמרי לפני שאספיק לנשק
אותה.
אבל הספקתי. בהתפרצות של הר געש שפתינו נפגשו וננעלו אחת על
השנייה.
עצמתי עיניים. הרגשתי איך מכונת העשן במסיבה מפריחה עשן לכל
עבר... ממש כמו עשן סיגריות, ואורות ביצבצו לרגע, ולאחר
נעלמו.
תוך כדי הנשיקה כבר הרגשתי איך אני בונה לנו חיים.
בית, ילדים, התמונות עברו בראשי - אני והיא, חתונה. התמונות
חלפו במהירות הסתובבו לכל עבר, כמו מערבולת, כנראה שזאת סערת
החושים שבנשיקה עם אישתך לעתיד.
כשפקחתי את עיניי הדבר הראשון שראיתי היה את עינייה הירוקות
והחודרות מביטות בי, במבט נוקב מעט, כאילו שואלת שאלה.
"שאלתי" היא החלה להגיד בעוד אני שם לב לשולחן העגול שבינינו,
"אם אתה שותה את הקפה".
כנראה ששום דבר טוב לא נמשך אצלי לנצח.