"אני חושב שאני צריך אפטר שייבד." אמרתי לאמי בדרך לבית הקפה.
היא החריכה אותי לצאת איתה לדבר 'על מה שעובר עלי' כי אני
עצבני מאוד בזמן האחרון.
"באמת?" ענתה, "איזה יופי, רק שתדע שזה מאוד קשה."
"קשה?"
"כן, קשה למצוא ריח שאוהבים, כמו בושם" אני לא מוכן לרסס את
לחיי בנוזל ריחני מגעיל שעולה 500 ש"ח.
"אני רוצה אחד בלי ריח," אמרתי במבוכה, "רק כדי להגן על העור
לאחר הגילוח"
"להגן על העור?"
"כן, אחרי שמתגלחים העור תמיד נפצע קצת, וצריך לנקות אותו.
האלכוהול שבאפטר שייבד מחטא את הפצעים ומגן עליהם."
"אתה בטוח שאתה לא רוצה אחד עם ריח? אני מאוד אוהבת גברים
ריחניים"
"אבל אני לא."
"בסדר, בסדר. כשתחזור עוד שבועיים מירושלים נלך לקנות."
הגענו לבית הקפה שם הסברתי לה שאני מתנהג כמו שאני מתנהג בגלל
שאני בדיכאון וסובל מחרדות ולפעמים גם מOCD כשיצאנו לבסוף מבית
הקפה נכנסנו לאוטו ונסענו לכיוון צומת מסמיה, שם הורידה אותי
לחקות לאוטובוס קו 446 לירושלים, לבלות שבועיים בשנת השירות.

אתמול חזרתי מירושלים והיום בבוקר נסענו לשופינג מדכא בצומת
בילו.
הבוקר היה ממש קשה, ישנתי יותר מידי טוב והיה קשה להתעורר.
כשהתעוררתי הייתי מדוכא מכך שלא ישנתי מספיק (בקושי 12 שעות)
ומכך ושאני לא בירושלים. התקלחתי ויצאנו לבילו.
הגענו למרכז המסחרי בבילו. חם, לח ומלא אנשים זרים. חנינו
ונכנסנו לסופר-פארם לקנות סכיני גילוח ואפטר שייבד. כן, היא לא
שחכה מהשטות הזו. נראה לי שגאוותה בבנה שהולך להתבשם מדי יום
לא השקיטה אותה.
בהתחלה חיפשנו, היא ואני מסתרך מאחוריה, סכיני גילוח באגף של
הדיאודורנטים.
"נראה לי שהסכינים ליד הקופה" אמרתי לה.
"זה רק בסופר-מרקט ככה." ענתה, "טוב, בוא" הובילה אותי לאגף
האיפור.
בבילו יש גם אזור משחקים לילדים, עם מתקנים קטנים כמו בלונה
פארק פיצפון. מעולם לא ראיתי ליצנים ב'לונה פארק בילו' ועכשיו
הבנתי למה; כולם ברחו לסופר-פארם!
"תריח את זה," אמרה אמי ודחפה לי בקבוק זכוכית שביר ומצועצע
ליד.
"אני לא מריח את זה, תראי כמה זה עולה!" אני לא אקנה, בשום
פנים ואופן, בקבוק עם כמה טיפות בושם דוכא ב600 ש"ח!
לא מצאנו כלום באגף הזה, לא בגלל שלא היו שם אפטר שייבדים (היו
המון) פשוט לא שיתפתי פעולה. אמי ידעה שאסור לה להתעצבן עלי
אחרי הנאום שדפקתי לה בבית הקפה לפני שבועיים. לכן היא חיכה
ועברה לאגף נוסף.
"אנחנו מחפשים אפטר שייבד" אמרה לאחד הליצנים, "תוכלו לעזור
לנו?" קבוצת ליצנים שנראו ממש כמו עובדי סופר-פארם עם יותר
איפור מפנים הסתובבו מסוקרנים, בוחנים את האופי שלי ע"פ המראה
החיצוני שלי ומתאימים לי בשמים שלא רציתי.
"תריח את זה, זה ממש אתה." אמרה לי אחת הליצניות, פניה היו
מלאות בכל כך הרבה איפור שהתחשק לי לנחור עליה.
"אני רוצה אחד בלי ריח" אמרתי. כל הליצנים הסתובבו, צוחקים,
ונשארתי רק עם אותה ליצנית ממקודם.
"אין דבר כזה" הסבירה בגיחוך מתנשא בתוספת חיוך מובך.
"אני בסך הכל צריך את זה כדי להגן על עור הפנים" הסברתי, מנסה
להבין למה בן אדם צריך כל כך הרבה איפור מתחת לאף.
"אויייי לא." צחקקה הליצנית. הבנתי, היא פשוט לא השתמשה מעולם
באפטר שייבד, בגלל זה היא שמה כל כך הרבה איפור תחת פדחתה (כדי
שלא יראו את הפצעים).
"לעולם אל תשתמש באפטר שייבד כדי לחטא את העור." המשיכה
הליצנית, "הנה, תקרא מה כתוב פה, ואני מיד חוזרת" תוקעת לי
חתיכת קרטון ליד ובורחת במהירות מסחררת מאחורי אחד האגפים.
קראתי את שנתנה לי, היה כתוב שם משהו על כמה שהסבון הזה נפלא
לטיפול בעור הפנים. רתחתי מזעם! הבנתי שיצאתי אידיוט והליצנית
הזו השתמשה בבורות שלי כדי למכור לי מוצרים שאין לי שום צורך
או רצון לרכוש.
"בואי נעוף מפה, אין לי כוח לזה" אמרתי לאמי, שרצה להגיד את
החדשות לליצנית. הנחתי את הסבון בצד והתחלתי ללכת לכיוון
היציאה. בזווית ראיה קלטתי את הליצנית שועטת לעברי. עצרתי. הכל
מסביב נהיה לבן צחור, בכל צעד שהליצנית עושה לעברי הזמן כאילו
האט את צעדיו. הליצנית אחזה בשתי ידיה בכרית אדומה מקטיפה רכה
ועליה מונח אקדח כסוף נוצץ. פתאום הבנתי כמה יפה אותה ליצנית,
לבושה מכנסים משובצות שחורות-לבנות עם אגן ברוכב של ארובת
ספינת קיטור וחולצה צבעונית עם כיסים משולשים הפוכים. הזמן כבר
עצר מלכת כאשר השתכבה הליצנית בפנים רציניות, מגישה לי את
האקדח על כרית הקטיפה.
השטתי יד ואחזתי בעדינות באקדח המבריק באורו הלבן של החדר,
דרכתי אותו, שיחררתי את הנצרה לבודדת, הצמדתי בעדינות את הקנה
לרקתי ובתנועה עדינה של האצבע המורה לחצתי על הסברי השימוש
בסבון הנוסף שדחפה לי הליצנית ליד.
"אנחנו עפים מפה עכשיו!" רתחתי, בזמן שהכל חזר לקדמותו.
"אבל..." אמרה אמי. זרקתי את המוצרים הצידה וצעדתי במהירות
לכיוון היציאה, אמי מסתרכת אחרי.
צעקתי בטון נמוך.
"מה קרה?" שאלה אמי.
"זה היה כל כך מעצבן! אני שונא שמוכרים לי דברים." הסברתי. את
אמי זה דווקה שיעשע, או שהיא עשתה כאילו זה משעשע אותה כדי לא
להחמיר את 'מצבי העדין' (זו הייתה טעות).
"היא בסך הכול ניסתה לעזור" הסבירה, "אמרת שאתה רוצה משהוא בלי
ריח וכדי לטפל בפנ..."
"טוב! די!!!" היא הבינה את הרמז.
"מה עוד חסר לנו?" שאלה. חוץ מחיים? חשבתי...
"חולצות, יש לי מחסור בטי-שיירטים." נזכרתי בניגוד לרצוני.
"יש פה חנות קרובה" אמרה, "אתה אוהב חולצות חלקות, נכון?"
"כן,"
"מעולה, יש שם המון."

אמי היא מאותם אנשים שארחאים להתרסקות התרבותית של שנות
השמונים ובגלל זה היא משתמשת במילים כמו 'מודרני' ו'מדליק'.
היא הייתה היפית בשנות השבעים ואפילו שמעה מוסיקה טובה, אך
כשהגיעו שנות השמונים היא פרחה, והתחילה להביא ילדים לעולם.
תמיד חשבתי ששנות השמונים התחילו בגלל איזה סרט רע של אל.אס.די
שאיזה היפי חשוב חטף והשפיע על כל העולם, אבל כיום אני יודע
שזה קרה בעיקר בגלל אותם אנשים שזורמים תמיד לכיוון המפל שבסוף
הנהר עליו הם שטים. אמי זרמה מטה אך אני זרמתי מעלה, לכיוון
חנות הבגדים שהייתה בקומה השניה, נגרר אחריה כמו תינוק בן 19.
החנות טעמה לטעמה של אמי; כאילו דלתה הייתה שער בזמן לסוף שנות
השמונים, על הקירות היו מצולמים אנשים אידיאלים מזדיינים
בבגדים מאוד צבעוניים עד שלא הצלחת להבין מה בעצם הם עושים
ולמה הם צריכים כל כך הרבה בגדים בשביל זה, הבגדים היו בסגנון
פשוט אבל 'מודרני' ולשמחתי אפילו הצלחתי למצוא שם איזה זוג
מכנסיים לא משופשפות מידי (שוב פעם, שער בזמן לעבר), כמה טי
שיירטים חלקים ואפילו כמה חולצות עליוניות נחמדות (שמדידתי
אותם לוותה בהערות מדליקות). למזלי אמי לא ראתה את הטייטס
הגזעיים שהיו תלויים לראווה ממש לידה כשנכנסתי למדוד את הג'ינס
בתא הלבשה.
יצאנו מהחנות מעושרים ומרוכשים (הערה לעורך: זו לא טעות כתיב
"מעושרים ומרוכשים " מחק בבקשה הערה זו, תודה מראש)
"מה חסר לנו?" שאלה שוב כשירדנו חזרה מהקומה השניה.
"סכיני גילוח"
"אה.... נכון" התפלאה, "אז למה לא אמרתה לפני שיצאנו
מהסופר-פארם?"
"עיצבן אותי להיות שמה."
הסכינים באמת היו ליד הקופה, כמו בסופר-מרקט.
"מאוד קל לעצבן אותך, אתה יודע?" שאלה אמי ברטוריות מעצבנת.
"כן," ואת לא עוזרת כול כך.
יצאנו מהסופר-פארם בפעם השניה בשעה האחרונה, ממש חוויה מתמשכת!
הבטתי לאחור להפרד מהסופר-פארם בפעם האחרונה, הליצנית ששירתה
אותי הביטה בי עמוק את תוך חיי דרך חלון הראווה, מחזיקה כמות
בלתי נדלת של מוצרי טיפוח לעור הפנים, בוכה. או שדימיינתי שהיא
בוכה. בכול אופן, אני הייתי בוכה אם לקוח היה בורח ממני כשם
שאני ברחתי ממנה, אבל אולי בעצם אין לי שום סיבה להרגיש רגשות
אשם, הרי זו בעיה של מנהל הסופר-פארם שהסכים לכול הליצנים האלו
לעבוד אצלו ללא הכשרה.
קנינו ספר, קנינו דיסק רכשנו עוד קצת מוצרים בתקווה לשפר את
רמת חיינו ונכנסנו למכונית.
"אז מה למדת היום?"
"שאני לא צריך אפטר שייבד?"
"כל גבר צריך."
"אולי אני לא גבר."
"ננסה את מזלנו בפעם הבאה? עוד שבועיים?"
"אני חושב שלא, מקסימום אני אקנה בירושלים"
"איך אתה הולך לסיים את כל זה?"
"לא יודע, אני חושב שאין כול כך רעיון מאחורי הסיפור"
"טיפה בנאלי מה שאתה עושה עכשיו"
"כן, אני יודע."
"אולי תמחוק את זה ותתחיל את הסוף מהתחלה?"
"הם... לא נראה לי, זה יהיה עצוב."
"עצוב?"
"כן, הרי אני אף פעם לא יודע איך לסיים סיפורים קצרים"
"הגיע הזמן שתדע, לא?"
"למה? כי ככה מקובל לעשות?"
"כן."
"גם מקובל שגברים ישתמשו באפטר שייבד."
"כן, אבל זה לא אותו הדבר."
"למה, כי נתת לי הפעם לברוח בלי לבזבז 500 ש"ח על השטות הזו?"
"בדיוק, זה עולה כסף, וזה לא!"
"הכול היום עולה כסף"
"אתה חורג מהנושא, זה לא אמור להיות נגד קפיטליזם"
"טוב, די!"