הוא הפריח טבעות עשן
היה לו כובע משוך על עיניו
וחגורה מעור נחש
היה לו כל מה שדרוש
ולא היה לו דבר,
וכולם אמרו:
זה אדם בריא.

הוא נשען למול הבר,
המגפיים היו שלוחים
וידיו  זרועות יבלות וצלקות
כעיטור גבורה.
הנשים התחככו בו
וגברים שתו הרחק ממנו,
וכולם אמרו:
הוא יקבור את כולנו.

בטלוויזיה היה משחק,
בכוס היה משקה,
על כתפו היתה נערה שלא גמרה תיכון
ובעצם לא גמרה אף פעם,
סיכומה של אבולוציה
בטיפות סיפוק חולפות.
וכולם אמרו:
הוא מכבה את האורות במקום הזה.

השנים היו תרמית,
יום אחד ארוך שנע בין
נסורת וכוסות ריקות ואפר סיגרים,
אפר בני אדם ועוגיות מזל שבישרו אושר ועושר.
והוא עדיין ישב שם,
מבטו תלוי בראש אייל מפוחלץ
וסוליות מגפיו נקרעות,
וכולם אמרו:
הוא עוד רוכב על הסוס.

הוא היה בחור כארז, כך הם חשבו.
יכול להשכיב גבר באגרוף
ובחורה בקריצה.
צרות העולם אינן מעניינו,
רק הבר האפלולי וכוס שיש למלא מחדש.
הם רק לא ידעו
שהוא היה מביט בהם
וחושב כמותם,
שישבנו פיתח חותמת על המושב,
שטבעות עשן הן כשרונו היחיד,
ושאין כל טבעת על אצבעו.
והוא עוד אכל עשן ושתה בראש צלול לגמרי,
הכובע מכסה אותם מפניו,
וכולם אמרו:
הוא מפחיד אפילו את המתים.