"בטח רוצה שיקרעו אותה טוב. חזק, בטח מפנטזת על גודל. שרירן עם
קטן, אבל גדול, שיהיה חזק עליה, שייפתח אותה כמו חדש."
עידו התרכז בשארית הפכחות שנותרה בגופו הגבוה. ניסה לא לחשוב
בקול רם.
שוב לא יכל להזכר בכמה זמן כבר טבע. כמה זמן הוא כבר מת. חולפת
על פניו, מציאות, מחייכת, ואפילו שלא בשבילו, רק היה מת.
"רוצה חדש, רוצה גדול", מרמר, נשכב על המיטה והחל לנשום. מתוך
המלוח, הנוזל, מתוך השיכור, החל נושם. כל המת נשם.
אט אט, התעטף בסדין. ולפתע אור, ודמעותיו מסונוורות. והוא
מתעטף הלאה,
ופנימה, ולבד, צועק, ובבעיטה, ובטעות הוא פורץ.
עידו התעורר בניעור, לידו לא היא ולא מציאות.
פיכח, ובמשיכת כתפיים וותרנית, קם מן המיטה החדשה
וניגש לחלון.