בחצות השיר פוערים כלבי הדיו
את פיותיהם מזי רעב
אדונם מתיר את שלשלאותיהם
הוא המושך בחוטי המילים
עיניו פצעים שחורים
הוא הטווה את קורי המילים
העשויים רקמות זיכרון ופתילי עצבים.
השיר הוא מכונת עצמות
הוא מזין את כלבי הדיו שלו
משסה אותם באדונם
הכורה לו קבר
ידיו הכותבות הן אתי חפירה.
השיר הוא מכונת זיכרון
הפקודות מבוצעות על פי סימן מוסכם, נסתר
המילים המוקשות מתזמנות את כיתת היורים.
מכונת השיר היא תא זיכרון
בו הזמן האבוד כלוא בין שיני הגלגלים
והבשר החי נקרע בין שיני הכלבים
בעוד המילים נותרות ריקות מאהבה, צלולות. |
