היא לא הבינה,
כי היו עוד תמימים,
היא לא הבחינה,
לפניהם כל החיים.

מיטל היה שמה,
שיערה היה שחור,
ובן גילה כמעט,
היה ידידה - מאור.

היא לא הבינה,
כי היו בגן,
היא לא הבחינה,
הוא היה קטן.

רק לה סיפר,
את כל סודותיו,
לא לשום חבר,
כי הוא אותה אהב.
את רגשותיו שמר,
עמוק, עמוק בפנים,
לאף אחד לא אמר,
בשבילו היא החיים.

היא לא הבינה,
כי ידיד היה בפניה,
היא לא הבחינה,
כשהביט הוא בעיניה.

היו הם בני עשרה,
אך היא לא הבינה עוד,
היא הייתה יפת מראה,
והוא אהב אותה מאוד.
קנה לה תליון,
ואסף לה זר של פרחים,
הוא אהב אותה המון,
אך היא לא הבינה את הרמזים.

התגייסו הם לצבא,
הוא רצה כבר לגלות,
הוא הכין לה הצעה,
והיכן ילכו לבלות,
"שמירה אחת נוספת,
ואני חופשי" חשב,
אך לפתע השיירת,
התקיפה ת'מוצב.

לבסוף מיטל הבינה,
אך זה היה מאוחר,
קטע שלהלוויה הכינה,
זה כל מה שנותר.