אבא שלי, שלמרות שגדל בת"א הוא איש אדמה אמיתי, הוא כבר מזמן
שכח שהוא גדל בעיר. בכלל הוא לא יכול להיות יותר מדי בין שני
בניינים או באיזה כביש סואן. חסר לו האוויר הנקי, השקט,
ובמיוחד עשרות הכלבים שלנו, עדר הפרות וכמובן הסוסים.
כבר הרבה שנים אנחנו חיים רחוק מכל המשפחה שמנהלת את חייה
במרכז הארץ. ואנחנו, רחוק, אי שם בצפון. כנראה שכל זה קרה בגלל
המלחמה ההיא שכבשו בה את הגולן. הוא אפילו נפצע כאן. וכנראה
שבזמן הזה שהוא שכב בשטח עם הרובה וכל מה שקרה מסביב באותם
ימים גרם לו להבין שכאן הוא רוצה לחיות את החיים שלו. את האמת,
לי נמאס מהמקום הזה קצת. ושאני חושב על זה, אני בכלל לא עשיתי
צבא. היום, אחרי הרבה שנים הוא מתעסק בעדר הפרות שלנו, שבגללו
בכלל התחלתי לכתוב את הדברים האלה וסטיתי קצת מהנושא. בכל
אופן, עכשיו אחרי שאני קורא את זה. יצא, לפי דעתי, יופי של
פתיח. אבל זאת כמובן רק דעתי.

אז בהתחלה היו לנו סוסים, ואז אבא רצה שיהיה גם עסק של בקר כי
זה היה החלום שלו מאז שהוא היה ילד קטן. אני כמובן שלא הבנתי
כלום בעסק הזה כי כל מה שעניין אותי אז וגם היום זה הכתיבה שלי
והמוזיקה, לא בדיוק הבנתי מה זה אומר ופשוט לא אמרתי כלום
מחוסר עניין. אח"כ משיחות ששמעתי בבית הבנתי שכל העסק הזה מאוד
יקר וכל החרא הבירוקרטי הזה ופשוט שכחתי מהעניין.
יום אחד, אבא חזר כשחיוך על פניו המאושרות, מודיעות למשפחה
שאבא קנה את הפרה הראשונה שלו. פרה קטנה, עגלה בשפה מקצועית של
אנשי בקר מסוקסים. אכן הייתה תדהמה.
שעה אחרי ההודעה כל המשפחה עמדה מול מה שנקרא עגלה והביטו בה
בחשדנות משהו. העגלה הסתכלה עלינו, אנחנו עליה, אפשר היה
להרגיש את המתח באוויר. היה ברור לכולם שמשהו הולך לקרות. אבל
אז לא קרה כלום. בסופו של דבר מישהו אמר שנקרא לה יוליה, ואחרי
שכולנו הסכמנו הלכנו לאכול ארוחת צהריים משפחתית.

כל כמה ימים היינו באים עם אבא לבקר את יוליה וראינו איך לאט
לאט היא הופכת מפרה ילדה לפרה אישה. בינתיים אבא קנה עוד ועוד
פרות וכבר היו לנו לא מעט פרות. עם כולן היה בסדר ואף אחת מהן
לא עשתה לאבא בעיות מיוחדות, חוץ מפרה אחת, יוליה כמובן. היא
הייתה מתנהגת כמו כלב משפחתי ולא הייתה מודעת לזה שהיא פרה
כאחת הפרות בעדר. היא לא פחדה מאבא והיו פעמים שהוא נאלץ
להימלט על חייו כי יוליה היא פרה גדולה שיכולה למעוך בנאדם
והיא מאוד רצתה לשחק. זה היה מצחיק לראות איך היא באה אלינו
ורוצה שנלטף אותה כמו איזה כלבלב קטן שכלוא בגוף של פרה שמנה.
כולנו רק צחקנו על המצב אבל היה ברור לכולם שזה לא יכול להימשך
כי בעצם יוליה כבר לא מועילה ורק מסכנת את אבא שלי וגם את
האיזון בעדר. אבא אמר שאולי הוא פשוט ימכור אותה וזהו אבל
כנראה שבסוף הוא החליט שלא לעשות את זה. ככה עברה לה חצי שנה
ויוליה תמיד הייתה עושה עוד ועוד בעיות לאבא במרעה. אני ואחותי
די שכחנו מקיומה של יוליה, כי היא הייתה פרה וחמודה והכל, אבל
עדיין היינו ילדים קטנים וזה הלהיב אותנו אולי לשנייה וחצי
בערך.

יום שישי אחד ישבתי על הספה ושמעתי משהו בווקמן הישן שלי, אני
חושב שזאת הייתה קלטת של איירון מיידן או משהו כזה וראיתי את
ההורים שלי מדברים על משהו וכמובן שרק ראיתי את השפתיים שלהם
זזות ולא יכולתי לשמוע על מה הם מדברים, יכולתי לראות את אח
שלי צוחק קצת ממה שהם אמרו אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. הם קראו
לי לשבת לשולחן כי מתחילים לאכול. אז ישבתי ואכלתי. ברור
שאכלתי, והיה ממש טעים. בשר משובח ורך, סטייקים טובים ורעננים.
פעם, כשהייתי קטן, משום מה הייתי אוכל סטייקים עם קטשופ וממש
נהניתי מהארוחה הזאת. נראה לי שאכלתי כל כך הרבה שכבר הייתי
צריך להקיא. ממש הייתי חזיר באותה ארוחה, ילד קטן שמגישים לו
את הטוב ביותר.
אחרי שכולם כבר אכלו וישבו שפופים ומפוצצים ליד השולחן, אח שלי
שאל אותי ואת אחותי אם אני זוכר את יוליה הפרה הראשונה והחמודה
שלנו, ואני אמרתי לו שכן בזמן שאחותי כבר פתחה עיניים והבינה
את האסימון שלי, הוא נפל רק חמש דקות לאחר מכן. הארוחה הטעימה
הייתה כולה תוצרת יוליה.
יוליה ברוטב, יוליה עם מלח וכוס קולה בצד. וסגנון ההגשה המועדף
שלי באותה התקופה, יוליה בקטשופ.

כולם ישבו וצחקו, גם אני צחקתי, אבל בראש שלי רצה לה מחשבה שכל
הסיטואציה הזאת קצת חולנית.
אבא, אמא, ושלושה ילדים, אוכלים את מה שנחשבה פעם לסוג מוזר של
חיית המחמד שלנו, וצוחקים בקולי קולות צחוק קצת מטורף. אחר כך
נרגעתי. כי בסופו של דבר, היה לי מאוד טעים.  


כל קשר בין הדמויות בסיפור למציאות הוא אמיתי בהחלט.
אכן מדובר בסיפור אמיתי.