כל יום היה אסון חדש בשבילו, כל יום התחיל בסבל חדש.
לעולם לא ראה את ה'אור שבקצה המנהרה', כזה היה אדם א'.
אדם ב' גם הוא סבל מדיי פעם, גם לו קרו כמה אסונות בחיו, אך
הוא תמיד התגבר בסופו של דבר, והרגע בו ירגיש מאושר שוב לאחר
דבר מה מעציב היה רק עיניין של זמן.
רחוק היום בו הכיר אדם ב' את אדם א', רחוק היום בו היה אדם ב'
מלא תקווה ושמחת חיים כמתואר לעיל.
ואדם א' הוא שהיווה את הסיבה לשינויים המצערים שחלו בחברו.
כל פעם שהיה אדם א' מתמרמר על גורלו הנוראי, מתייפח על אובדן
נוסף, על אסון נוסף שפקד אותו, היה אדם ב' מקשיב לו, וסופג את
כל אימרותיו, חיי אותן יחד איתו, מרגיש רע כפי שהרגיש אדם א',
אם לא יותר. ונוסף לכך, אדם ב' ודאי חשב שהוא עוזר לזולתו,
כיוון שהוא מקשיב לדבריו, מבין אותו, ומזדהה איתו.
אך לא כך הדבר.
נמשול את שני האנשים לכתמי צבע.
אדם א' הוא כתם בצבע שחור, לא מהיותו רע, אלא מעצם זה שהינו
ממורמר באופן תמידי, ונושא איתו הילה של אנרגיה שלילית שמדביקה
את סביבתה בקדרות. כאשר אדם ב', להיפך, מהווה כתם לבן, שכן הוא
שמח מעצם מהותו, ומפזר את שמחתו סביבו.
המטרה הסופית, כמובן, היא שהכל יהיו בצבעי לבן, שהכל יהיו
שמחים ומאושרים כפי שאדם ב' הינו.
וכאן באה טעותו של אדם ב'.
במקום לבלוע את הכתם השחור, ולהפוך אותו ללבן, הוא הרשה לכתם
השחור לבלוע אותו, ולצבוע אותו בשחור גם כן.
כאשר ישנו חלקיק קטנטן של טוב, עדיין יש לו סיכוי להפוך את הכל
לכזה, אך כאשר כל הכתמים הופכים לשחורים, אין מי שיעזור להם
עוד.