היא מזדחלת בדממה,
מסתכלת ימינה ושמאלה,
בודקות שהשטח נקי, רואה שאיש אינו ניקה את אבק המדבר מעיני.
ואז היא באה,
נפרדת בשתיקה מגופי,
ידיים על העיניים, מכווצות, חצי עצומות,
שרואות את השמש לראשונה ומסתנוורות מאור ומפחד
מזדחלת אט אט במורד פניי
חוששת שמא נוכחותה תגרום מהומה,
היא פוסעת בצעדים מהוססים,
מסתכלת אחורה בעצב אל אחיותיה אשר תפגוש רק על האדמה החמה שניה
לפני שתתאדה ותיהפך לפיסת אויר בעולם הזה.
מסתכלת לכל הצדדים,
מנסה להספיק לראות הכל ברגע,
עוד נשימה תהומית היא נושמת,
מרגישה את ליבה מחסיר פעימה,
מסתכלת מטה אל הסוף,
עוצמת את עיניה,
גבה זקוף, היא מהלכת בגאווה כמקבלת את רוע הגזרה
, לוחשת תפילה אחרונה.
ככה נגז, לחיות בחושך כל הימים, ושתצא תראה אור רק לשניות
ספורות ואז תעלם כמעשה כישוף.
אסור לה להתייאש, לא עכשיו.
היא מנסה למתן את צעדיה, אך לפתע מועדת במדרון התלול, תלול
מידי בשביל קטנטונת שכמותה.
היא מתגלגלת ומתגלגלת,
מבוהלת ואבודה מנסה להיאחז במשהו שיאט את הנפילה,
גופה נזרק לכל עבר,
זעקתה חרישית ואיש אינו שומע,
פתאום היא מוצאת משהו מוצק,
איזושהי תקווה, ונאחזת בקצה סנטרי.
היא מסדירה את נשימתה, מנסה להפסיק את הרעד,
בולעת את הרוק בזהירות,
מתבוננת מטה, ידה כמעט ומחליקה,
היא יודעת שעוד רגע והיא לא תהיה,
אך היא מחייכת כי יודעת שהיא נפלה כגיבורה.
אצבעותיה העדינות משחררות את אחיזתן
, והיא, בחיוך מתנשא עוצמת את עיניה ונופלת ארצהו.
היא לא מבקשת רחמים יותר.