ודמך ניגר מארובות עינייך ואת כוסי הציף לרוויה.
ונהרותייך, אדומים, את סכר רגשותיי מוטטו חיש אל הארץ.
ובציית היהב מיתמר למרום כאבי הממאיר וההכרח מכניע תקוותיי.
מג נדגל ומפואר רודה בחלומות הליל, והרקיע מקיז את דראוני.
דאבוני על לכתך כה רחוק מכהה את חושיי.
מור צווארך מהול בהילולת היסמין משכרני.
אני נוסק אל על ונחושתיי העשת מכניעים.
על פאתי המשעול אראל ניצב ודמותך בצלמו.
אל תגדעי את גזע אילני שמוביל אל אמירי את נישמת אפו.
פרחיי הקומלים זקוקים לנשיפות רוחך ולאור חמתך הגאה.
ובוסתני הצחיח ושדותיי האפורים, ומעייני היבש ולילותיי הכהים.
כולם ניזונים מעורקייך ומצופך השוקק, כל כולי מנופת דמייך.
מוראתי כדרקון באיבו מתעצמת ומאיימת.
שרף מכה על גבי ועצמותיי מתנפצות להלמותיו.
בירכתי הצוק אני בגפי ניצב והנץ בא לאכלני בשנית.
אל תעוף גבוה, בני, אתה תימס בחום השמש.
ואל מותי בים צנחתי והגיל מילא את מחשבותיי, וטבעתי מחוייך. |