נמרוד,
אין יום שעובר מבלי לחשוב עליך.
איך שעזבת אותנו כך בפתאומיות. ואני כל כך מנסה לקבל את זה
ולעכל את העובדה שלא נדבר יותר ושלא נתראה יותר וזה כל כך קשה
לי.
כל פעם אומרים לי להפסיק לחשוב עליך כי זה לא יעזור לכלום, אבל
אני לא יכולה. מדפדפת בין ההודעות שלך בעבר, מביטה בתמונות,
ואתה חסר.
אני לא מסוגלת למחוק אותך מהמסנג`ר, לא מסוגלת למחוק אותך
מהנייד שלי, לא מסוגלת למחוק את המייל שלך. אני לא מסוגלת
למחוק אותך בכלל מחיי.
אני לא מאמינה בלמחוק אנשים מחיי כל כך מהר. אולי אני פשוט
רוצה אותך עדיין קרוב אלי.
דודו מנסה לנחם אותי עד כמה שאפשר. יש עוד חברים שמנחמים אותי
כשאני פתאום הופכת להיות עצובה ולחשוב עליך.
ואני לא מאמינה לאנשים שאמרו לי "אין מה לעשות, זה קורה". זה
כל כך מכעיס אותי. קשה לי להאמין שלבחור בן 25 זה פתאום כך
קורה.
אתה תצחק, אבל הלילה חלמתי עליך. חלמתי שאתה עדיין פה.
חלמתי שאנחנו עם עוד חברים שלך ומכרים שלך יושבים יחד באיזה
בית (אני לא יודעת של מי) וחוגגים לך משהו.
כל כך לא רציתי שזה יהיה חלום. אני קמה בבוקר ואתה עדיין
אינך.
נמרוד,
אני לא בוכה. אתה בטח גאה בי. גאה בי שאני כבר לא בוכה מכל
דבר.
אבל בלב שלי יש צער כזה גדול שאפילו קשה לי לתאר את זה
במילים.
מרגישה שמשהו מבפנים התנתק ממני. וזה כואב כל פעם כשאני נזכרת
שאתה לא איתנו עוד.
הכאב יעבור לי, נמרוד,
אני יודעת.
כי בכל פעם שאביט בחיוך שלך זה יחזק אותי.
לא אשכח אותך לעולם. מבטיחה.
מתגעגעת כל כך.
לא בדיוק מצאתי את ההגדרה הנכונה למה שכתבתי. הטקסט הבא נכתב
לנמרוד דניאל ז"ל שנפטר בגיל 25 מדום לב, אחרי מסיבת יום
הולדתו. |