קראתי פעם באיזה ספר שכוחה של קרן שמש המקדמת את פני הרך הנולד
חזק יותר מכל מצוקה שייתקל בה אחר-כך בחייו. אני עצמי נולדתי
ביום אפל במיוחד. יום של ליקוי חמה. וכשהשמש החסירה לכדי כדור
שחור ושלם, יצאתי לאוויר העולם, כחולה וצווחת את כאבי על רגע
כניסתי האומלל אליו.
כך שגורלי נקבע מתחילתי, וצילו של אותו יום אפל ליווה אותי
תמידית ככלב נאמן הנשרך אחרי לכל מקום ומסרב לכשכש בזנבו ולו
לרגע קטן ומואר אחד.

אימי ילדה אותי בגיל מבוגר יחסית, לאחר שנות עקרות ארוכות
ורוויות סבל. וכמו שקורה הרבה פעמים, מרוב שאתה רוצה משהו
ומרכז את כל קיומך סביבו, האכזבה לא מאחרת להופיע.
הייתי תינוקת צרחנית, זעפנית ותובענית עד מאד. לילותיה הלבנים
של אימי בחברתי המפוקפקת הפכוה לזקנה יותר והחן המועט בו
התברכה לפני הגעתי נעלם לחלוטין ואיתו גם אבי שברח מצרחותיה
ומזעקותיי, מחפש הווה שפוי ושקט יותר.

נותרנו לבד. אני והמטורפת הזקנה (או אולי היא נותרה לבדה עם
הלא-שפויה הצעירה?).

הזיכרון הבוגדני שלי לא אגר עבורי זיכרונות טובים
מינקותי-ילדותי. הוא איפסן אותם אי-שם במגירות עמוקות,
ובקדמיות אגורים בבטחה כל אותם זיכרונות, תחושות ותמונות, של
הזנחה וחסכים של אהבה.
אהבתי אותה. אבל שנאתי אותה יותר.
אני זוכרת שפעם הכנתי לה מחרוזת במשך שבוע שלם. עמדתי מאחוריה
בעודה מדיחה כלים במטבח ואמרתי לגב שלה, "יום אם שמח אמא".  
היא לא הסתובבה. נשארתי עומדת, לא מבינה מה מצופה ממני לעשות
כעת. העיניים שלי נפלו על סכין הבשר שכרגע הודחה. רציתי לקחת
אותה ולנעוץ אותה עמוק בגב השנוא שלה. רציתי שתמות. אח"כ
השארתי את המחרוזת על השולחן במטבח והלכתי לחדר שלי. הדמעות
ביקשו לצאת, לפרוץ, אבל אני לא נתתי להם. החלטתי שהכלבה
מדיחת-הכלים, לא תפגע בי שוב כמו שעשתה באותו היום. הבנתי
שלעולם לא אהיה מספיק יפה, או מספיק חכמה, או מספיק טובה
בשבילה. לעולם לא אצליח למלא את הציפיות שלה ממני.

בו בזמן, תמיד הבנתי, שאימי היא בעצם העדה האחרונה לכך
שמתישהו, אי-שם בינקותי, חייכתי לפעמים, כשעורי היה חלק, נטול
צלקות ופצעים מדממים, שגרגרתי בהנאה כשאנשים היו מחייכים אלי
לתוך העריסה, שלעיתים הייתי מסופקת - ואז, ברגעים נדירים אלו,
הייתה גם היא מתרככת ואוספת אותי אליה, לוחשת לי דברי אהבה
אמהיים. אני יודעת שעם מותה, ייעלמו שרידים אחרונים אלו
המוכיחים את אנושיותי הבסיסית.
ולמרות זאת, (או אולי בגלל זאת-קשה לי להחליט), אני שוכבת
לפעמים ערה בלילה במיטה ומתפללת למותה. "הלוואי שתמותי, הלוואי
שתמותי..." אני חוזרת על המילים האלו שוב ושוב, כמו מנטרה
קדושה שמעצם הגייתה היא יכולה להתגשם.


היכולת שלי לספוג את כאבי ואומללותי ואת אומללותה של אימי,
פחתו בהדרגה עם השנים והותירו אותי קהת חושים. אני חיה למעשה
בהוויה נטולת הכרה כמעט לחלוטין. חושיי הפכו לעמומים, עולמי
הפך למובן ומבין פחות ופחות, עלום עבורי. מבחינתי החיים הפכו
לתרופה מרה אותה עלי לבלוע אין ספור פעמים ביום, כל יום.
סוכריות קטנות ומתוקות המזדמנות פה ושם לא ממש מספיקות על מנת
להמתיק את המרירות השלטת. אני חיה לי כך בבועה שלי ובדרך כלל
לא ממש מוצאת סיבה לצאת החוצה לעולם האמיתי. השחרור היחידי שלי
מהכלא הזה שמתכנה "החיים שלי", הוא אל הכאב.
לשם כך אני מחזיקה מתחת למזרון של המיטה שלי סכין קטנה,
מושחזת היטב. הסכין הפכה  לאלוהיי. אני סוגדת לה, מתפללת אליה,
וכשאני מרגישה לפעמים מספיק טובה בשבילה, אני מלקקת אותה לכל
אורכה, משני צידיה שוב ושוב עד שהיא מבהיקה. טיפות הדם הממלאות
את פי וזולגות על סנטרי נראות לי כקורבן הולם. אני ממשיכה
להעביר את הסכין בפי מלא הדם, מחממת אותה, כורתת עימה ברית
דמים, עד שהיא נעתרת לי, ולהוטה היא ממשיכה בדרכה, למלא ייעודה
- להזכיר לי מהי תחושה.

הסכין היא אלוהיי, ואלוהי הזעם דורש כעת את דמי! באיטיות אני
מעבירה אותה על פני גופי. משרטטת רשת סבוכה של כבישים אדומים
על עורי החשוף. וזה כואב. אלוהים כמה שזה כואב. כאב חד, עמוק,
מענג כל כך. ייסורים שאי אפשר להתעלם מהם. כאבים שאפילו אני,
אלופת האלחוש לא יכולה להשליך מאחורי גבי עם מיליוני כאבים
רדומים אחרים. התחושה היא כה עוצמתית, והקיום שלי עצמי אינו
מוטל בספק. אני חיה. אני כאן ואני מאושרת. אני צועקת וצוחקת
כמו צבוע העומד מעל טרפו וריח הדם עולה באפו, מטריפו, מוליך
תאוותו לכדי צחוק מזוויע.

אני שוכבת לי בינות לשלוליות הדם המעטרות את גופי כעלי כותרת
אדומים. הסכין חבוקה היטב בתוך כף ידי, ואני מבקשת מהכאב
להישאר איתי, ללטף אותי עד שאירדם. לא להשאיר אותי לבד.
וכשנראה לי כי הכבדות הנעימה שאני חשה תתחלף עד מהרה בשינה,
אני מחייכת מתוך הדם ומברכת "היי שלום קהות, ברוך בואך כאב..."