פתאום עולה לי באף ריח של סיגריות כבויות מהאפרה. אז כתגובה
הולמת, אני מדליק עוד אחת ומקווה לטוב. ה"מקווה לטוב" הזה
שרשמתי כאן הוא הערה כללית שלא מתקשרת ספציפית לסיגריה
שהדלקתי. מה שאני עושה עכשיו הוא בעצם ניסוי. אתם מבינים, אני
כותב כבר הרבה זמן ועל הרבה נושאים, אבל עדיין אין לי הכלי הזה
של לשבת ולהכריח את עצמי לכתוב. אבל זה מה שאני עושה עכשיו.
אין לי דד-ליין על הראש, אין בי סערת רגשות שמבקשת להתפרץ
במילים והלב שלי לא קולח רגשי-אהבה שדורשים ביטוי. אני סתם
יושב פה וכותב.



יש סוג של תרגיל בפסיכולוגיה שנקרא כתיבה אסוצייטיבית. כלומר,
שמים טיימר לעשר דקות ומתחילים לכתוב, אסור להפסיק עד שהטיימר
לא מצלצל. משום שעשיתי הפסקה של בערך חמש שניות בין הנקודה
בסוף המשפט האחרון לבין המשפט שאני כותב עכשיו, אני יכול לומר
בהחלטיות גמורה שאני לא עושה את התרגיל הזה כרגע.

אבל אני ממשיך לכתוב ואני אפילו לא יודע אם ומה יש לי לומר. כל
מה שאני יודע זה ש... בעצם, עזבו, אני לא יודע כלום כרגע וגם
אם כן, אני לא מצליח עדיין לתרגם את הידיעה למילים בעלות
משמעות. אולי הייעוד שלי לא טמון בכתיבה, מי יודע? מה שבטוח זה
שאני לא אפסיק לנסות עד שתיסגרנה בפניי כל הדלתות האפשריות.
איזה דלתות אתם שואלים? גם אם לא שאלתם, אני אענה. אותן הדלתות
שכל מי שמפיק הנאה מכתיבה מייחל אליהן: עיתונים, מול"ים,
מגזינים ושאר ירקות.



אני מחכה לפרנסה מכתיבה כמו ששחקן מחכה לליהוק מוצלח, כמו שבעל
מסעדה מחכה לביקורת טובה בעיתון. לא השקעתי כסף בכתיבה, לא
למדתי ולא עבדתי שנים, באופן מודע, לקראתה.

וזה בעצם היופי שבכתיבה, למרות שהיא משתנה, למרות שלפעמים היא
חדגונית או משעממת, למרות שרוב האנשים שעוסקים בה לא מצליחים
לדבר אל הקהל שלהם, כתיבה היא צורת ביטוי מושלמת, דווקא בגלל
הפגמים שבה. לכתוב זה כמו לנסות לפסל עם מים. לא משנה מה על מה
התחלת לעבוד כשהתחלת, בסופו של דבר זה לא ייראה כמו שתכננת
ובכל פעם שתשוב ותסתכל על הפסל, הוא ייראה שונה, כמו מפל -
אפילו שהמים זורמים במורד אותו מדרון כבר מיליוני שנים, המפל
לעולם לא ייראה אותו הדבר פעמים. מה שאני כותב עכשיו לעולם לא
יגרום את אותה התגובה אצלך שהוא גורם אצלך.



אז מה בעצם אני מנסה לומר פה? אין לי מושג. אולי הייתי יכול
לתמצט את כל הטקסט הזה לשורה אחת: "תראו אותי, אני כותב". אבל
זה לא היה מספיק לי. כמו שאף עציץ חרציות לא נראה מעניין כמו
ההנצחה של ואן-גוך, אף משפט בטקסט הזה לא מיותר. אפילו לא זה.
או זה. והייתי יכול להמשיך רק כדי לשעשע את עצמי, אבל יש בה,
בכתיבה, גם אלמנט של תקשורת ואני לא רוצה להרגיז אותך כבר בפעם
הראשונה.



אז בואו ונעצור רגע, זכותך לחשוב על כמה שאני יומרני בכתיבה
שלי או לחלופין על כמה שאני צודק. ייתכן ובמהלך קריאת השורות
האלה נעת הלוך ושוב בין שתי הקצוות של המטוטלת הזו. אבל עובדה
היא שקראת, עד הסוף, אלא אם כן הפסקת לפני שהגעת לכאן ואז גם
ככה אין לך מושג שאני כותב את זה עכשיו. אז למה בעצם כתבתי את
כל זה? כמו שאמרתי לך, אני מכריח את עצמי לכתוב כרגע, מי היה
מאמין שבסוף אני אהנה מזה...