רצית שאחבר סיפור עליך, או עלינו. "אבל אני כותבת רק סיפורים
עצובים" עניתי בטון מתנצל. אבל אתה התעקשת להיות חלק
מההיסטוריה המתועדת שלי, רצית סיפור שמח, סיפור על אהבה, אולי
- סיפור על האהבה שלי כלפיך?!
כבר שנתיים שלא כתבתי מילה, מרוב בנאליות הפכתי אדישה לסיפורים
שהתרוצצו בתוכי, ושום דחף עז לא מילא אותי לשפוך אותם על הדף.
אז תסלח לי על העובש והחלודה, ועל העצבות הקלה, כי קראתי את כל
הסיפורים שקדמו לשלך, והזלתי דמעה על הילדה שהייתי, ועל הבחורה
שהינני.
רציתי לספר לך, איך כשבפעם הראשונה שעשינו אהבה (עכשיו מותר לי
להגדיר זאת כך?), התמלאתי בתחושה מוזרה, חמקמקה, ואיך ניסיתי
לשדר לך בטלפטיה - אני אוהבת אותך, ואתה חשבת שאני רוצה פאנטה.
רציתי לספר לך, שאני לא מזהה את עצמי, ואני לא יודעת אם זה טוב
או רע, ואיך שהכל כל כך טוב, שאני בטוחה שהוא רע, רק מפני שזה
לחלוטין בלתי נתפס איך הכל יכול להיות כל כך טוב, כל כך
מהר...
אני רוצה לספר לך שלסיפור הזה לא תהיה פואנטה, ואני גם לא
מבטיחה שהוא יהיה שמח או אופטימי, אני רק יכולה לספר לך שהוא
הראשון מסוגו, ושלמרות שאני כותבת רק סיפורים קצרצרים - אני
מקווה שזה יהיה סיפור בהמשכים.