כמה כיף זה שהדברים מסתדרים לך כמו שאתה רוצה. השתחררת מהצבא,
קיבלת חופש, מהסוג שתמיד חלמת עליו במשך שלוש השנים האלו, אתה
יוצא לטיול, האחד שתכננת אותו במשך ימים רבים ושעות אינספור,
אתה בתאילנד, שוכב על החוף, מסתכל לעבר הים, המים בגוון
כחול-ירוק, צלולים, נקיים, כמה טוב זה עושה, אתה מחייך לעצמך
בשקט, אף אחד לא יכול לתאר לעצמו איזו תחושה חמימה וטובה עוברת
לך כרגע בלב. אתה עוד יותר מאושר כי אתה שוכב לצד החברה שלך
מהצבא, אותה אחת שהכרת במהלך השרות הצבאי, זאת שסגרת איתה כמה
שבתות, ואמרת לעצמך "כאן אני לא טועה, זה כל מה שחיפשתי, הדבר
המושלם בשבילי", ומאז זה הפך לסיפור אהבה, כל הבסיס ידע שאתם
מאוהבים ולך השרות טס, יחד איתה ובעיקר בזכותה. כל שבת שסגרת
עימה בבסיס הייתה יוצאת מן הכלל, ואז החלטת שהגיע הזמן לשתף גם
את האחרים, את המשפחה שלך, הבאת אותה הביתה, אמא ואבא התרגשו
בשבילך, הם שמחו יחד איתך, במהלך הזמן, היא נהפכה להיות חלק
מהמשפחה, אמא שלך תמיד אמרה שהיא הבת השנייה שלה. הסתדר לך הכל
כמו שרצית...

אז היינו בתאילנד, לקחנו טיול לחודש, ההורים עזרו לממן וגם
הכסף שקיבלנו כשהשתחררנו, ראינו נופים מדהימים, כאלה עוצרי
נשימה, ומפלי מים מהסוג שרואים רק בתאילנד, צפינו יחד בשקיעות
וגם בזריחות, הכל היה מושלם.
עד ש... מצאת אותה עם צעיר אחר, אחד שהיא הספיקה להכיר בזמן
שאתה הלכת להביא לכם משקאות ופתאום ביום בהיר אחד, בלי לשים
לב, הכל קורס לך מול העיניים, כל ה"פרמידה" הזאת שבנית סביבה,
כל האהבה הזאת. אתה לוקח אותה לצד, מדבר איתה, מנסה לברר מה
קורה כאן, בלי לאבד את העשתונות, והיא פשוט עונה לך בשיא
הקרירות "אני כבר לא מאוהבת בך", אתה מרוסק בשנייה שאתה שומע
אותה מוציאה את המילים הללו, הטיול נהרס, האהבה עזבה אותך
לטובת מישהו אחר, אתה רוצה רק לחזור הביתה, שכל זה יסתיים,
שאתה תעלם משם וכמה שיותר מהר. אתה מחליט לנסוע, לעזוב, את שלך
אתה סיימת כאן, לא צריכים אותך יותר, יום למחרת אתה נוסע לשדה
התעופה, מתפלל שיש טיסה ממש עכשיו לישראל, אתה רוצה לעזוב את
המקום הזה. אז איכשהו המזל שיחק לך כאן ומסתבר שיש טיסה, ממש
עכשיו, אתה מודה לאחד שם למעלה שסידר לך את הכל, תמיד היית
בנאדם מאמין, אתה עולה על מטוס הישר לישראל. אתה לא מצליח
להרדם בטיסה, אתה עצוב, כואב, בא לך פשוט לפרוץ בבכי ויותר מזה
להגיע כבר הביתה, לזכות בחיבוק חם מאמא, האישה שהייתה שם תמיד
לצידך ושהתעניינה בך ושאלה אותך בלי סוף אם הכל בסדר. הצלחת
כנראה להרדם לכמה שעות, בלי לשים לב, אתה מתעורר לפתע, עוצר את
הדיילת, ושואל אותה עוד כמה זמן נהיה בישראל, והיא עונה בחיוך
רחב, אנחנו ממש קרובים, זה ייקח בדיוק שעה. אתה חושב לעצמך
שהשעה הזאת היא נצח בשבילך, מנסה שוב פעם לעצום את העיניים
ולשקוע בשינה, אתה קורא בין לבין את העיתון שחילקו בטיסה והנה
עברה לה שעה, אתה מסתכל מבעד לחלון ורואה את נמל התעופה בן
גוריון, כולם במטוס מוחאים כפיים, אתה מאושר, אם כי השמחה שלך
מהולה בבכי. אמא ואבא מחכים לך בשדה התעופה, הם באו לקחת אותך,
אתה הולך לכיוון היציאה מהשדה ואתה מבחין בהם ורץ לעברם, הם
ממתינים שם עם חיבוק ענק והרבה חום ואהבה שהם רוצים להרעיף רק
עלייך. נשארת יציב, לא בכית כשסיפרת להם את כל הסיפור בבית, כי
אתה יודע שאתה חזק יותר מהכל, והחיים לא ורודים, הכל יכול
לקרות, לכל אחד, לא רק לך, ואתה עוד תמצא לך את האחת שתמיד
חלמת עליה, זאת שלא תפגע בך ורק תאהב אותך.
אתה יודע גם שאתה תמשיך להיות בנאדם טוב, כמו שהיית עד עכשיו,
אתה לא תעשה דבר כזה לאף אחת ובטח לא תפגע, כי אתה לא כזה, יש
לך גבולות וכללים ברורים שסיגלת לעצמך במהלך הזמן.
עכשיו אתה מתחיל דרך חדשה, פותח דף חלק ונקי, אתה מסמן לך את
המטרה הבאה - לימודים באוניברסיטה. שיהיה בהצלחה. אתה עם תקווה
חדשה לאהבה חדשה, אבל לא בקרוב. יש עוד זמן...