הייתי רוצה לחזור לשם. לאותה תקופה. התקופה הכי טובה. התקופה
שהחיוכים בה היו עולים לבד, לא הייתי מתאמץ יותר מדי. הכל היה
כל כך יפה. עשיתי חיים משוגעים. הצלחתי לשכוח מהכל.
חייתי את הרגע ונהנתי מכל רגע ורגע. הייתי עסוק בלטייל, לסוע
לפסטיבלים, לראות הופעות, להתחיל עם בנות, לבלות עם חברים,
להיות ער עד אור הבוקר. לחייך. אותה תקופה, תקופה יפה. רוצה
להיות שם שוב.

ושוב אני מבזבז את כל הזמן שלי בלשבת ולחכות, שאולי הכל יחזור,
שתגיע הזדמנות חוזרת, משהו שישבור את השיגרה וישנה אותה, אבל
תמיד תהיה איזו סיבה להרגיש לא טוב וזה קשה בלילות לפני השינה
כשאני חושב על זה, אני חייב למצוא את הדרך להסיח את הדעת, משהו
שיקל את הכאב, רוצה להרגיש ריקנות, אולי חוסר משקל ואז אולי
יגיע השקט בלילה.

אני מנסה לשרוד בשקט, כשאני על הברכיים, מיילל ואומר שאני לא
מבין איך אני לא מרגיש מגע של יד, ואולי אם הייתי מרגיש כבר
הייתי נופל מהברכיים, חסרים לי הדברים הקטנים, חסר לי הכל. זה
לא משמעותי כל כך, זה לא משמעותי בכלל, כל מה שחייתי עד עכשיו
זה כמו חדר קר. ורק ההישרדות הקטנה היא שמצילה אותי.

לא ידעתי איך לומר את זה לעצמי, למה הרגשתי כל כך רע, ההרגשה
חזרה כל יום, אבל לא יכולתי לעזור לעצמי רק צפיתי דרך המראה
בטעויות החוזרות, יותר מדי בעיות, ושוב הבעיות, כבר לא יודע
איך לצאת, רק רוצה לחזור הביתה, לאותה תקופה, למקום המוכר,
בזמן שאני שבור מבפנים, מחפש לי את הדרך ולא מוצא. חשבתי שאם
אפקח את העיניים ואסתכל סביב אמצא את התשובה למה אני מרגיש
דחוי ולמה אני לא יודע איפה נעלם כל העבר, רוצה להיות חזק אבל
לא מצליח, ושוב הבעיות.

ממשיך להתקדם, עד שלא אדע מה הלאה. המשכתי כל כך הרבה, והימים
כבר מתעצבים. אני כבר לא יודע למה לי להישאר, אין חבלים שיקשרו
אותי ואין סיבות להמשיך להיות תקוע. ההרגשה שלי חלשה, והסערה
מתחילה מבפנים, אני לא יכול להפסיק להתגעגע ואני רק מבזבז את
זמני. ממשיך להתקדם, להתקדם הלאה, אני צריך למצוא משהו שיעזור
לי לשמור על השפוית. ושוב ממשיך בלי לדעת מי אני, אין שום צורך
לעקוב, אין עוד דרך חזרה. אז קדימה, המשכתי הלאה. הדמעות כבר
מאחורה, הסיפורים עמוק בפנים, אך זה נגמר. ושוב להמשיך.
התחלתי.

ממשיך לחכות, ומקווה שכמו תמיד, גם הדיכאון לפני המחר יעלם
לעד.