בהתחלה חשבתי לקרוא לסיפור הזה "האיש שחשב שהוא אחרון גיבורי
הפעולה", אבל רק מתוך כבוד לאיש ההוא ולכל המאמץ שהוא השקיע,
אז התפשרתי על "אחרון גיבורי הפעולה". הכל התחיל ב-95' כשיצא
הסרט הזה עם ארנולד שוורצנגר, שמספר על איש אחד שעושה המון
פעלולים וכל הזמן עובר בין העולם של הסרטים לעולם של המציאות.
מאותו רגע שהוא ראה את הסרט הוא פשוט ידע שהוא רוצה להיות
גיבור פעולה או לפחות פעלולן. רוב האנשים בד"כ מגיעים לאן
שהגיעו בחיים די במקרה, או שהם מתקבלים לאיזושהי אוניברסיטה או
מכללה וככה סוגרים על כלכלה ומנהל עסקים, או עזרה סוציאלית,
אבל בשבילו זה היה מאד ברור. אולי זה היה בגלל שלפני 95' הוא
לא היה כלכך סגור על עצמו, ואולי בגלל שהייתה לו קצת ילדות
עשוקה ואף פעם לא ממש הייתה לו ממש הזדמנות בחיים להיות
גיבור.

באותה שנה הוא התחיל עם התחביב הזה, המוזר שלו - היה עולה
למרפסת ויורד בסנפלינג או נותן הרבה אגרופים לקירות בבית כדי
לשפר את הטכניקה. חברים אמרו לו, וגם אני אפילו אמרתי כמה
פעמים, שזה די טיפשי, ושבחיים הוא לא יתקבל לפקולטה לגיבורי
פעולה. והוא היה עושה כן-כן עם הראש אבל אף פעם הוא לא ירד מזה
לגמרי. כשהוא היה נוסע במכונית למשל, הוא תמיד היה חושב
שרודפים אחריו כלמיני טיפוסים מפוקפקים עם סוברות-פשע ונאונים
אולטרה סגול, והאמת הייתה שהם פשוט לא היו יכולים לסבול את
העובדה שהוא עוקף אותם ברמזור. שנים. שנים הוא היה מתאמן בחצר
בסלטות לאחור ובבעיטות ציר למיניהן, וגם בשבת היה הולך עם
האקדח של דוד שלו לפרדס ומוריד כמה עלים של סברס. אבל לפקולטה
לגיבורי פעולה הוא אף פעם לא התקבל. דווקא היה לו ראש ואם זה
היה תלוי בפסיכומטרי שלו אז כל העניין היה הרבה יותר פשוט. אבל
שם.. גם תנאי הקבלה של הטכניון בחיפה נראו כמו תנאי הקבלה
לקופת חולים. שם - היית צריך להיות מינימום שוורצנגר. והוא,
מסכן, כלכך רצה! כלכך רצה שאנשים יגידו "יה-אללה! איזה אומץ
שיש לו לבחור הזה! ממש גיבור". כל שנה, כל שנה, בא למבחנים
ואח"כ היה חוזר לשכונה עם הזנב בין הרגליים. וככה היה מקבל
בדיוק את ההפך, וכל הבניין חשב שהוא ממש נמושה. אומנם נמושה
שיודעת לנחות על הרגליים גם אחרי שקפצה את כל המדרגות בקומה -
אבל נמושה.

אולי לא נעים להודות, אבל יש בנות שמאד מתרשמות מהשטויות האלה.
וככה פעם אחת, כשהוא עבד על הכאילו-הליכה-על-קירות ליד המקלט,
קלטה אותו שם מישהי , קוראים לה צוקית, והם התחילו לצאת.
בהתחלה, היא מה-זה התלהבה, אבל אחרי חודשיים הכל התחיל
להתנדנד. מסכן. וזה היה כלכך חשוב לו העניין הזה עם צוקית שהוא
היה מוכן לעשות ה-כ-ל כדי שתישאר איתו. בכלל, איזה מין שם זה?
- צוקית. אז אולי בשביל צוקית,  גם קצת בשביל אמא-ואבא, הכבוד,
וגם הכסף שהיה מאד חסר לו, אז הוא החליט שזאת השנה האחרונה
שהוא מנסה להתקבל לשם. ואם זה לא הולך - הוא ילך ללמוד איפה
שצוקית לומדת, בבית-ברל.

וככה עוד חודשיים וחצי הוא היה מתאמן על הגג וליד המקלט עם
המוצ'קות שלו וכלמיני אינסטרומנטים אחרים למכביר. מזלו, שצוקית
לא ממש ידעה כמה פעמים הוא ניסה להתקבל לשם ולא הצליח. איכשהו
הוא הצליח להחריש את זה ממנה.
הוא היה מטורף, וגם היא עזרה, וגם עזר שהיא ממש האמינה בו.
אפילו בחבר'ה כבר התחילו לתת כבוד. אני חושב שזאת הייתה התקופה
הכי יפה בחיים שלו. רק ליתר ביטחון, היא אפילו רשמה אותו
לבית-ברל, וגם אמרה לו כמה וכמה פעמים שזה בכלל לא משנה לה
עכשיו העניין הזה של הגיבור. והוא - היה עושה כמו תמיד, כן-כן
עם הראש, נהיה עצוב לרגע, ואח"כ ממשיך. יום לפני המבחנים הוא
החליט לא להתאמן, כדי לתת מנוחה לשרירים, ורק היה יושב ורואה
את הסרט הזה עם ארנולד. ככה כל היום, ומריץ קדימה-ואחורה.

היה מאד חם באותו היום וכל תל-אביב הייתה בחוץ, בפקקים. הוא
היה שבור, והשירים האלה עם האדרנלין בגלגל"צ לא עזרו בכלל, רק
החמירו. כאילו בכוונה לדרוך לו על כל היבלות. הוא כבר לא ידע
מה בדיוק מטריד אותו יותר - לחזור ככה לשכונה, צוקית, או האגו
שלו בעצמו. וככה בפקק, הוא התחיל לשחק עם הדוושה של הגז, ככה
בניוטרל. המנוע נענה להזמנה וכל הצילינדרים של מנוע
ה6-v-3100המשפחתית התחילו לרעום. הפקק לא נתן לו הרבה תקווה.
טור אדיר של אנשים משועממים, בשני הנתיבים, יושבים להם על
הכורסא ומחכים לקצת אקשן. הוא קלט את המצלמה הקבועה על העמוד
הגבוה שמעל לגשר הירקון, בכניסה לתל-אביב. עוד רעימה קטנה של
המנוע - לחיצה על דוושת המצמד - עכשיו ראשון.. - ההגה מתחיל
לשבור לימין. גז. הרבה גז והרבה תקוות שנשרפות בצינורות האלו
שמובילים אל הקרבורטור. ברדיו בדיוק לפי הזמנה התנגן השיר החדש
של אנריקו גלסיס, 'I Can be a Hero Babe', וזה לא השאיר הרבה
מקום לספק. הגלגלים שרקו על הכביש החם כששחרר את דוושת המצמד
עם הרבה גז ועם הרבה חלומות נגוזים. כל האנשים במכוניות שבשני
הנתיבים התפנו לרגע מכל ההרהורים הנבובים על החיים. אפילו
האנשים שישבו בחדר של בקרת התנועה של נתיבי-איילון, הניחו לרגע
את הקפה ושאפו איתו חזק מהסיגריה. טונות האדרנלין והפחד התחלפו
בשניות להרגשה כזאת של סיפוק ושלמות, שעה שהמכונית שעטה מעל
לגשר-הירקון בדרכה למטה. זה היה הרגע שלו.  באותן השניות שררה
הסכמה באוויר. הסכמה שאין צורך לנסח במילים: "יה-אללה! איזה
אומץ יש לו, לבחור הזה".