שלום לכם שוב!
שוב אני מזכיר לכם שבשביל להבין תצטרכו לקרוא קודם את:
"רון, הגיבור שלי" (http://stage.co.il/Stories/592444)
"רון, הגיבור שלי - 2" (http://stage.co.il/Stories/592541)
וגם "רון, הגיבור שלי - 3"
(http://stage.co.il/Stories/592754).
אם לא הבנתם,
זה אני, טום.
שוב אספר לכם את הזיכרונות שלי על רון, מקווה שתיהנו.

למחרת קמתי.
סוף סוף הגיע המחר.
בעצם לא!
פליז תחזרו אחורה!
יואו, איך שאני שונא בית ספר.
'יש לי רעיון, אני אעשה את עצמי חולה! רעיון מצוין!' חשבתי
בהתרגשות.
אמא נכנסה להביא לי בגדים.
"טום מתוקי, בוקר", אמרה כתמיד. אוף, איך אני שונא את זה.
ניסיתי בכל כוחי להיראות חולה. המאמצים נראו על פניי, ואמא
חשבה שאני חולה, יש!
"טום, הכול בסדר?" שאלה אמא.
"אני לא מרגיש טוב..." אמרתי.
היא הסתכלה עליי כמה דקות.
ללללאאאא!!! שכחתי לגמרי את רון! אני חייב ללכת לבית הספר,
מקסימום שם אני אשחק אותה חולה.
"אמא, אני כבר מתלבש", אמרתי וכל המאמצים ירדו מפניי.
"אתה בטוח שאתה בסדר?" שאלה.
"בטוח..." היססתי.
בדרך כלל לא הייתי מוותר על כזאת הזדמנות.
זה נראה לי טיפה מוזר.
התלבשתי במיטה, לאט יחסית; הייתי עייף כתמיד.
צחצחתי שיניים במהירות האור, שמתי נעליים (בלי גרביים, לא היה
לי כוח...) וקשרתי ת'שרוכים.
אחר כך החזקתי את הילקוט ביד, והופה, הרמתי אותו לכתפיים.
לחצתי במעלית '2-', פתחתי ת'מחסן והוצאתי ת'סקטבורד.
חזרתי למעלית ולחצתי 'כ'.
יצאתי בכ' וביצעתי תעלולים מרשימים על הסקטבורד, ושוב, כמו
תמיד, כולם מחאו לי כפיים.
רון הצטרף, כמו תמיד, איזה חיים משעממים. התהפכתי באוויר, שיט,
עמדתי ליפול ורון הציל אותי. (כמו תמיד).
באמצע דרכנו בסקטבורד לבית הספר, הוציא רון מכיסו עשרת אלפים
שקלים.
"תשמור על זה טוב, ומגנבים, תיזהר", אמר לי.
חייכתי אליו ואמרתי: "תודה רבה, לא היית צריך..."
הוא הוציא קופסה מקושטת מילקוטו.
"עוד לא קיבלת ת'איי-סי-כיף?" שאל אותי.
"עדיין לא..." עניתי.
"אני בסוף לא הזמנתי, הלכתי לחנות וקניתי, חבל על הזמן שלך",
אמר לי וחייך.
פניתי ובית הספר והוא לתיכון.
הגעתי.
היום שש שעות, דווקא היום...
יש לי!
גמרנו עם הכסף של רון, אז עכשיו אני רק צריך לשחק אותה חולה.
שלומית, המורה לחשבון נכנסה.
"המורה..." אמרתי.
"כן?" שאלה המורה.
"אני לא מרגיש טוב..." אמרתי.
"תוכיח," אמרה המורה בעקשנות.
אני מכיר את התרגילים האלה, זה קל.
לפחות בכיתה שלנו.
הסתכלתי על יובל, הקאתי ומיד נשלחתי למנהלת.
איזו מורה מעצבנת.
"המנהלת?" אמרתי בחשש.
"כן?" שאלה המנהלת.
"שלומית שלחה אותי אלייך בגלל שהקאתי ו..." אמרתי וניסיתי
להיראות חיוור. "אני לא מרגיש טוב", אמרתי.
"אתה רוצה שאני אקרא לאמא שלך או שאתה הולך לבד?" שאלה
המנהלת.
"הולך לבד", עניתי ויצאתי מהמשרד.
הלכתי לכיתה, לקחתי ת'ילקוט ופניתי לצאת, אך שלומית חסמה
אותי.
"לאן אתה חושב שאתה יוצא?" שאלה שלומית.
"הביתה..." אמרתי.
"אני לא זוכרת שאמרתי לך לצאת", עצבנה אותי שלומית.
"באישור המנהלת", אמרתי.
"בכתב", גערה בי שלומית.
אוף.
חתיכה של מורה מצאתי לי פה.
הלכתי למנהלת ושוב ניסיתי להיראות חיוור.
"שלומית מבקשת אישור בכתב..." אמרתי.
המנהלת קמת ממקומה; היא נראתה עצבנית...
"בוא אחריי", היא אמרה.
הלכתי אחריה עד הכיתה.
המנהלת צרחה על שלומית, והתענגתי.
"יש לך אישור לצאת, ולמקרה שהשומר לא ייתן לך, תן להם את זה",
אמרה המנהלת ויצאה מהכיתה. איזה יופי של מנהלת.
קראתי את הפתק:

תן לו לצאת, אדוני השומר.
או שבא לך עסק איתי?

חתימה: (אז את החתימה שלה אני לא יודע לחקות...)

איזה כיף.
השומר לא הסכים שאני אצא, נתתי לו את הפתק והתחמקתי.
הלכתי הביתה ושמתי את הילקוט בבית, ואז מצאתי ליד המחשב את
האיי-סי-כיף ופתק לידו:

חמוד, הביאו לך את האיי-סי-כיף בלילה, אבל ישנת אז לא רציתי
להעיר אותך...

התקשרתי לרון.
הוא ענה לתדהמתי.
והנה שיחת הטלפון:

אני: שוב פעם לא בתיכון?
רון: השבוע אני הולך לתיכון ואז לעבודה ושבוע הבא ההפך, רק
שאחר כך לא הולכים לתיכון.
אני: תתחבר לאיי-סי-כיף, קנו לי.

לא חיכיתי לתשובה, התקנתי את התוכנה ופתחתי אותה. בפנקס רשימות
בצד הופיעו כל מיני חידושים:

- תומך כמעט בכל השפות.
- עשרות אלפי גופנים.
- מצורף מצלמת אינטרנט ומיקרופון ואוזניות.
- מצורף גם מצלפיים.
- גם מצורף מצלווידיופיים.
- תחרויות, פרסים ועוד דברים שווים.
- עשרות אלפי משחקים שווים לאיי-סי-כיף.
- שליחה וקבלה של כל מה שעולה בראש.
- אפשר לערוך שדונים ולהוסיף תמונת איי-סי-כיף אישית.
- מבנה נעים ונוח לשימוש.

היה רשום עוד מלא, אני מבטיח לכם שזה לא הכול, אבל אין לי כוח
לכתוב את הכול...
חוץ מזה גם לא קראתי את הכול.
פתאום קפץ לי חלון:

מוות בלי בושה הוסיף אותך לרשימת אנשי הקשר.

לחצתי על 'פרטי מוות בלי בושה'.
הייתה לו תמונת איי-סי-כיף אישית, פשוט מדהימה - רואים השקעה,
רואים מאמצים, בטח הוא עשה את זה בפוטושופ, אבל ממתי הוא טוב
כל כך?
פרטי המשתמש שלו היו כך:

שם משתמש: רון
שם משפחה: מוות מוות
כינוי: מוות בלי בושה
אודות:
טום, זה אני, תוסיף אותי כבר לרשימת אנשי הקשר!!!

הוספתי אותו.
לחצתי עליו, ו-יוווו...
חלון מושקע, מסודר, ערוך, תמונות יפיפיות... פשוט מהמם!
הרבה יותר טוב מחלון ההודעות שבאיי-סי-קיו.
הייתה בו הודעה אחת.

מוות בלי בושה: טום זה אני, תשלח לי הודעה כבר!
משתמש בלי כינוי: אני לא מבין פה כלום. דבר ראשון, איך משנים
כינוי?
מוות בלי בושה: הפרטים שלי, שנה כינוי.
טום אבני: איזה כינוי אני אעשה?
מוות בלי בושה: פחחח... איזה כינוי הכנסת... יש גם רשימת
כינויים מומלצים, קח משם אחד...
חתיך של רמת גן: מה אתה אומר על זה?
מוות בלי בושה: משתפר...
הארי פוטר: וזה?
מוות בלי בושה: בחייאת...
דם: צוחקים, אגב לקחתי את זה.
מוות בלי בושה: איזה טעם...
דם: כל אחד והטעם שלו...
מוות בלי בושה: אני חייב לנתק.

ניתקתי גם.