אני שוכב על רצפת האספלט אצלה בחנייה, מתבוסס בדם שלא מפסיק
לצאת מהחור בלבי.
אני שומע אותה בוכה לצדי, מתייפחת, אומרת לעצמה שזה לא קרה.
שוכב, גוסס, שומע את הסירנות המייללות של האמבולנסים ושל
המשטרה.
אני שוכב גוסס, שומע אותה אומרת "אני..."  ואז הכל משחיר...


"למה התעוררת כל כך מוקדם היום?" השאלה ששמעתי יותר מידי בזמן
האחרון מאימא שלי.
"אני הולך לפגוש את דניאל הבוקר" עניתי כמו שאני תמיד עונה לה
וכמו שהיא יודעת שתהיה התשובה.  ואז היא אמרה לי מה שידעתי
שהיא תגיד לי "אבל ראית אותה כבר שלשום, אתה..." קטעתי אותה
במהירות "אני הולך להיפגש איתה אני אחזור עוד כמה שעות ביי"
ויצאתי במהירות.
רצתי אליה כדי להגיע אליה יותר מהר, וכדי שאני אראה אותה
יותר.
כשהגעתי צלצלתי באינטרקום למטה. שמעתי "אני יורדת למטה חכה
שניה" וחיכיתי.
אחרי שתי דקות לערך (מי סופר? אני סופר, כי אני מצפה לראות
אותה כמה שיותר מהר) היא ירדה למטה בבגדים יפים (היא אוהבת
להגיד שאלו בגדים פשוטים), שיערה חלק אסוף, ריח נפלא נודף
מגופה - פשוט מושלמת.
נתתי נשיקה ללחייה הרכה, ואמרתי "שלום דניאל, מה שלומך?".
"בסדר, מה שלומך?" היא ענתה לי "יש לי משהו להגיד לך, בוא נמצא
מקום ונדבר."
כמו ילד טוב הלכתי אחריה, מתבונן בה בזמן שהיא הולכת, חושב על
כמה זמן עוד אצטרך להתבונן בה מרחוק.
היא הובילה אותי לחניה מתחת לבית שלה.
חיכיתי שהיא תשב ואז התיישבתי לידה קרוב ככל שאפשר, בלי שתרגיש
או תחשוב שאני פולש אל תחום אסור.
התבוננתי בפניה המדהימות, וחייכתי אליה "על מה רצית לדבר
איתי?"
"ניתי, אתה יודע שאני מחבבת אותך מאוד, ומה שיש בינינו זאת
חברות, יותר גדולה מידידות פשוטה, אבל..." מילים אלו גרמו
למעיי להתכווץ, ללבי לעבור את מחסום המהירות.
"אבל מה?" שאלתי. אולי ברוגז, אולי בפחד מהדבר עלי לבוא.
"אבל, אני לא חושבת שמה שיש בינינו יכול להימשך לקשר בעתיד.
אני לא מרגישה כלפייך אהבה, רק חיבה חזקה. ומשיכה אולי היא
מתקיימת איפה שהוא אך עדיין לא יצאה ללבי."
"אז מה שאת אומרת בעצם זה שאנחנו לא נהיה יותר מידידים ששומרים
על קשר מאוד חזק?"
"כן, כל עוד אתה תישאר כשאתה ואני כשאני." היא ענתה.
הדם מפני אזל, ניסיתי להסתיר זאת.
דמעות מעיני החלו ליזול, ניסיתי להסתיר גם זאת.
אך את הכאב, את הכאב האמיתי, הפגיעה, לא יכולתי להסתיר מפניה.
הוצאתי מהכיס האחורי של הג'ינס שלי את האקדח שאני שומר להגנה
עצמית.
היא ראתה את האקדח, וראתה אותו מכוון ללבי.
לפני שהייתה תגובה מצידה צעקתי "אני אוהב אותך", ואז השתחרר
כדור אחד שהפסיק קו חיים יחיד.
נפלתי על רצפת האספלט, צופה בפניה היפות, עצובות. וזה כאב, שרף
אותי בכל הגוף.
אני שוכב על רצפת האספלט אצלה בחנייה, מתבוסס בדם שלא מפסיק
לצאת מהחור בלבי.
אני שומע אותה בוכה לצדי, מתייפחת, אומרת לעצמה שזה לא קרה.
שוכב, גוסס, שומע את הסירנות המייללות של האמבולנסים ושל
המשטרה.


דם כבר מזמן החל בוקע מהחור בלבי, גורם לגופי לגסוס.
דם יצא מהחור בלבי, אך באמת לבי היה שלם.
לבי היה שלם ותמיד יהיה באהבתי אל דניאל, דניאל שלי.