נפגשים שוב, כל החברים, במועדון השיש
ביום השכול הלאומי.
אבות, אמהות, חברים וחברות, בנים ובנות
מלחמות, פיגועים, תאונות, אסונות.
הכיתוב האחיד, על השיש הקר
נולד, גדל, נרצח ונקבר.
כולנו שם, מבוגרים קצת יותר
מסביב לחבר, שצעיר ישאר.
מניחים אבן, שמים פרחים
באים להראות שלא שוכחים.
הומור של רוע, אין לנו ברירה
מחפשים נחמה בארץ גזרה.

מדברים, מתלחשים, והנה בא השקט
הדקה הדוממת, המאחדת.
צפירה שעולה, מלחישה, עד לכדי זעקה.
כללי ופרטי, לאומי ואישי
מתאחדים למשהו, עמוק בנפשי.
ולאחר מכן מתחיל הטקס.
המילים החוזרות, זרי הפרחים.
רגע אחרי זה, כולם שוכחים.
ובתוך כולם, לפתע, אני רואה אותה.
ההומור, הנחמה, המילים
הכל נעלם אל בין הצללים.
כאבה הנורא, מקרין גם אלי
זה לא שזה לא כואב גם ככה, ודאי.
אבל משהו בה, חודר והורס
ואצלי בפנים, הכל לפתע קורס.

ואחרי הטקס, ושהכל נגמר
אני עובר לידה, ואין לי מה לומר.
מן "היי" חרישי, מתסכל וטיפשי.
שלא מביע דבר.
אין לי מה להגיד, אין לי מה לספר
עדיף שאשתוק, מישהו אחר ידבר.

ועוד יום זיכרון, נגמר לו
והמתים החיים נפרדים מהמתים.
ואני והוא עוד שם, מתעכבים.
שמים אבן, אומרים כמה מילים.
אליו, לעצמנו, ממלמלים.
רוצים שהם יצאו כבר, מתוך האבנים
שבשבילם הם בתים.
מייחלים, לתחיית המתים.