איתי הלך לאיטו ברחוב השקט, הוא נוטה לעשות זאת פעם בכמה
זמן... השקט שמשתרר בלילה ברחובות הכפריים מהפנט אותו, והוא
יכול לבלות שעות בשיטוט חסר מטרה.
אוויר צונן מכה בפניו, שולח מסרים מכפרים אחרים, ריח של מדורה
רחוקה ותן מיילל.
בעודו מסתכל אל האופק החשוך הוא מרגיש נוכחות של אדם מתקרבת
לעברו. יעקב, הזקן מהבית ממול, נעמד לידו. איתי לא מסתכל
לעברו, הוא בוהה באופק כמהופנט. יעקב לוקח נשימה עמוקה
לריאותיו. "אפשר להתמכר לזה, לא כך?" נאנח יעקב. איתי מסובב את
מבטו אל הזקן החביב ומחייך. הוא יכול לראות בפניו הרבה פרטים
שהוא לא ראה קודם לכן, הזקנה יפה על יעקב, ולפתע איתי נוכח
לדעת שאל מולו עומד אדם מופלא ושופע טוב לב. הוא לא יכול לחשוב
על משהו טוב מספיק לומר אז הוא נשאר דומם. וגם יעקב לא. וכך
שניהם נשארו עומדים דומם אל נוכח האופק האפל. שני אנשים, ששנים
רבות, למעשה עידנים, מפרידות ביניהם, עומדים וחולקים את אותה
הבנה ללא מילים.

ימים רבים לאחר אותו לילה איתי נשא עמו תחושה של רוממות רוח
ועליצות טבעית שנובעת מתוך תוכו. הוא הרגיש נקי, אבל באמת נקי,
תחושה שהוא לא חווה בעוצמה שכזו מעולם. ותדירות השיטוטים
הליליים הפכה ליומיומית. הוא לא פגש את יעקב בלילות שבאו לאחר
מכן, אבל הוא פגש משהו אחר, בתוכו, שהוא לא יכול להגדיר כשלו
וגם לא כנפרד ממנו - הוא מצא שקט, שקט גדול, הרבה יותר גדול
מהשקט שבעמק החשוך שאליו הוא בוהה תדיר. לא, לא, שקט אמיתי,
חובק כל. לפעמים הוא משוכנע שהוא עומד ליפול או להיעלם או
להיטמע באדמה, אבל תמיד מחשבה לא רלוונטית מפלחת את האוויר
ושוב הוא נותר לבדו בלילה הכפרי. בוהה אל העמק החשוך.

בוקר אחד, יצא איתי להשקות את הגינה. מאז שעבר לכפר לא השקה את
הגינה והדשא החל לצעוק את זעקתו הצהובה. בעוד הוא משקה הוא שם
לב שיעקב מבעיר מדורה גדולה בחצר ביתו. הוא סיים להשקות ועבר
לגינתו של השכן, והנה הוא מוצא את יעקב עומד אל מול המדורה
הגדולה. איתי נעמד לידו. יעקב לא מסתכל לעברו, הוא כמו מהופנט
אל האש. איתי נשאר עומד עימו זמן מה; שררה אווירה של קדושה
באוויר. ושוב איתי יכול לזהות את אותו שקט, מחלחל מבסיס רגליו,
עולה במעלה גבו וחודר לכל תא בגופו. הוא כבר שכח איפה הוא עומד
ואת עובדת הימצאותו של יעקב ובאותם רגעים הייתה רק אש, שורפת
כל. הוא היה משוכנע שהוא עומד למות, היה כל כך חם, כל כך ריק,
כל כך הכל שהוא כבר לא ידע את ההבדל בינו לבין האש. הוא הרגיש
את ידו של יעקב נוגעת בגבו. מפלחת את השקט. הוא הסב את מבטו אל
יעקב המחייך בחמימות. הוא לא היה משוכנע כמה זמן הוא עומד שם,
ולרגע הרגיש לא בנוח, אבל רגע לאחר מכן הוא היה משוכנע כי יעקב
יודע טוב מאוד מה קורה לו, עובדה אשר עוררה בו תחושה של נחמה
גדולה ובאותו הזמן פחד ורתיעה.
הם שתו תה ביחד ונהנו זה מחברתו של זה. איתי מעולם לא הרגיש
כלפי אף בנאדם את מה שהוא הרגיש כלפי יעקב באתם רגעים. תחושה
של ידידות עמוקה וקשר שחוצה כל זמן. הם לא דיברו מילה ולאט לאט
הרגשת הפחד ירדה ופינתה מקום לשלווה ונחת.
וכך הם ישבו, בשקט, רגליהם אל האש המגחלת באדמה, שתי ישויות
משתזפות בשמש בוקר קיצית, חולקות את אותה הבנה, בלי מילים.

הלילה הבא של איתי לא היה קל כלל וכלל. בחצות הליל הוא פקח את
עיניו; הכל היה שקט, וחשוך, ועומד. נדמה היה שלא עברה מחשבה
אחת בראשו במשך זמן רב. הדבר היחיד שהוא היה יכול לחוש היו
נשימותיו. הוא פחד, וככל שהזמן עבר, הוא פחד יותר ויותר, הוא
לא הרגיש לבד יותר. בסופו של דבר העייפות גברה עליו והוא עצם
את עיניו, הוא לא ידע כמה זמן עבר אך הוא פקח אותן שוב, וכאשר
הוא פקח אותן הוא היה משוכנע שהוא עומד אל מול הקיר, תחושה
מוזרה כשלעצמה, אך מה שבאמת הרתיע אותו היה העובדה שהוא דבוק
לקיר ואיננו מסוגל לזוז. הוא חש בנוכחות בחדר ולפתע הוא הבין
שיעקב שם - אך כיצד הוא עומד על הקיר, זקוף כולו?! לקח לאיתי
כמה דקות להבין שהוא זה ששוכב על צידו ולא שיעקב על הקיר, אך
בכל זאת, עדיין הוא הרגיש משותק. הוא ניסה לקרוא ליעקב אך רק
יללה חלושה יצאה מפיו והיה נדמה שיעקב לא יכל לשמוע אותו.
עם הזמן העייפות גברה עליו והוא עצם את עיניו שוב. כאשר פקח
אותן הכל היה שחור, אבל באמת שחור, כאילו דבר כלשהו מכסה את
עיניו. פחד השתלט עליו והוא ניסה לצעוק, אך למרבה הפתעתו הוא
מצא עצמו קורא בשמו של יעקב. "יעקב, יעקב, איפה אני?!" צעק
בחולשה. "ממש כאן על הבטן שלי", שמע את יעקב עונה ברוגע.
"תתהפך!" הרהר לו איתי לרגע וניסה להתהפך, והנה הוא אכן היה על
בטנו של יעקב והוא מחייך אליו בעליצות. לפתע באה אל איתי
ההבנה: "כל זה חלום", ובשנייה אחת כל המציאות סביבו החלה
להתפרק ולהתחלף בחשיכה והוא מרגיש את גופו כאילו מרכיב עצמו
מחדש, תא תא, כמו קן של נמלים העובדות במרץ.
כעת מוצא הוא את עצמו שוכב בחשיכה. הכל שקט שוב. הוא ער. מעט
דמעות מרוחות על לחייו.
הוא נשאר שוכב כך עד הבוקר.

ביום המחרת איתי התהלך כמו הצל של עצמו. הוא לא יצא מהבית ונטה
להישאר במקום זמן רב, כמעט בלי לזוז. הוא הרגיש משונה; מעולם
הוא לא התנהג בצורה שכזו אך הוא הרגיש שזה מעבר לשליטתו. הוא
לא חשב הרבה וגם לא הרבה לזוז, ואם היה מתבקש לתאר מה הוא
מרגיש אולי היה מצביע על האגרטל שמולו או על כל דבר אחר שהיה
בנמצא והיה שואל: "מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך?", או: "איפה
הוא נמצא עכשיו? הוא בתוכי או אני בתוכו?", והוא לא היה שואל
את זה מתוך איזו קושיה פילוסופית שמטרידה אותו על היקום ומה
המשמעות של כל הקרקס שמסביב; לא, לא, הוא היה שואל את זה כי
הוא חי את השאלות האלה באותו הרגע ממש. הוא גם ידע שלנסות
לענות עליהן יהיה אווילי באותה מידה כמו לשאול אותן בתור שאלה
פילוסופית.
זה מצב שהוא מעולם לא התנסה בו והוא מרגיש כאילו משהו נולד
בתוכו. זה היה מפחיד ומרגש באותה עת. החיים כבר לא ייראו אותו
דבר מאותו הרגע, מעתה הוא עבר למצב חיים אחר: חיים בשאלה. רוב
האנשים לא יעזו לעשות את הצעד הזה כי הוא משאיר את הכל פתוח,
לא ניתן למצוא ביטחון בכלום לאחר שהצעד הזה נלקח.
וזו רק ההתחלה והוא ידע את זה, זוהי תחילתו של מסע מופלא,
שבעצם, הוא כבר התחיל לפקפק אפילו בקיומה של התחלה בכל הסיפור
הזה, הוא הרגיש כאילו הוא מעולם לא התחיל ובוודאי שאין לו
סוף.

בערב הוא יצא לטיול בכפר. הכל היה שונה. כל עלה יבש בצד הכביש
נראה שהיה מספר לו את כל תולדות הזמן וכל ענן את עתידו. וכך
הוא הלך לו, משתאה, אל המציאות החושפת עצמה לנגד עיניו.
הוא נעמד כשהוא פונה אל עבר העמק ושהה שם שעה ארוכה, נושם; הוא
הרגיש פרץ מופלא מבקש לצאת מתוך חזהו והוא מוצא עצמו מתפלל,
חדור אהבה והודיה ליעקב. הוא מתפלל, בשמחה וביופי ובאהבה, הוא
מתפלל עם כולם - עם העצים והעננים והנחל והעמק, ועם יעקב. הוא
לא היה לבד יותר והוא ידע שלעולם כבר לא יהיה. הוא צחק, ובכה,
ושמח.

הוא הרגיש את יעקב בא מאחוריו ונעמד לידו. הוא ידע שהוא מגיע
עוד מזמן. איתי הסב את מבטו אל יעקב והסתכל לו אל תוך העיניים.
הוא כמעט יכל לשקוע שם. הוא צלל, צלל וצלל ולא הגיע לשום
תחתית. כאילו אין לו סוף. ריק לגמרי אבל מכיל את הכל. ויעקב רק
צחק. וכיוון שהוא לא מצא משהו יותר טוב לעשות, גם איתי החל
לצחוק, עוד ועוד, וזה נראה שגם לצחוק הזה אין תחתית. ומסיבה
מוזרה מאוד, שעד היום איתי לא ממש מבין אותה, ככל שהוא הרגיש
את חוסר התחתית ככה הוא צחק יותר חזק ויותר חזק והוא כבר רועם
בכל העולם והוא עוד ממשיך לצחוק, וזה נראה פתאום שלשום דבר אין
תחתית, אפילו לצחוק.

"אפשר להתמכר לזה, לא כך?" פלט יעקב בעודו שואף אוויר לראותיו.
איתי הסב אליו את מבטו וחייך. הוא לא יכל לחשוב על משהו טוב
מספיק לומר אז הוא נשאר דומם.
וכך הם עומדים להם, שני אנשים פשוטים, פונים אל עבר עמק
אינסופי, ונושמים, בלי מילים.