על הגב, בין גבעולי הדשא הרך.
שמש מלטפת את פניו השלווים ומשב עדין של רוח עוטף את גופו,
כשמיכה דקה ואוורירית.
קולות האדמה מתגנבים אל אוזניו
מרעידים את גבו בתדר נמוך ומסתורי:
רחש הדשא, הפרחים. נהמת הקיץ העמל.
נמלים לוחשות לו את שיר חריצותן,
אבנים ממתיקות לו את סוד נחישותן.
אבל הוא עצוב.
נקיק דמעותיו נקווה תחת ראשו.
ערפילי זיכרונותיו ניגרים סביבו ומציפים את הרגבים.
עצוב הוא.
סדק עמוק נפער במורד גבו. ארוך ונוקשה.
כוואדי חרב, כעמק עיקש.
מפריד בין כל מה שהיה - למה שעכשיו.
ומה עכשיו?
שמש, רוח, דשא, וואדי, נמלים...
בסוף נגמרות המילים. |