(מהסדנה ה- 64)

מקס סיים את הכוס השלישית והמלצרית מיהרה להניח לפניו כוס
חדשה מבלי שנתבקשה. היא חייכה אליו והביטה בסקרנות בחבילה
הגדולה והמהודרת שהייתה תקועה בין רגליו. ''תודה מרלין'' חייך
מקס למלצרית והנהן בראשו. כבר שתים-עשרה, רגז לעצמו בעודו מביט
בשעון הקיר הגדול בפאב, כמה כבר אפשר לאחר? ''מה יש לך שם?''
שאלה המלצרית בקולה הסדוק שידע יותר מדי צער ואלכוהול. מקס שתק
לרגע, הביט בעיניה וחזר לשתות מן הכוס.
הייתה מעין ברית של לוזרים בין מקס ומרלין המלצרית. שניהם היו
בני שלושים פלוס הרבה, שניהם רווקים, ומקס למרבה הבושה היה
בתול. הוא לא בטוח היה בקשר לבתוליה של מרלין, אבל הדבר לא
העסיק אותו. היא הייתה חלק מנוף בגרותו, כמו הבר, הכוסות,
ותמונת החתיכה במגפי עור, הרכובה בפיסוק רחב על
ההארלי-דווידסון המבריק, שהייתה תלויה מאחרי הבר, ועל הרקע שלה
נראתה מרלין שחוקה, שטוחה, סדוקה ובלתי מושכת בעליל.
מיכל איחרה להגיע, אבל מקס רגיל היה בכך. מכונס היה בעצמו,
לוחץ בעדינות בין ברכיו את החבילה.
''מה יש לך שם,'' שאלה שוב, מרלין הייתה פנויה למדי; הבר בשעה
זו היה כמעט ריק מאדם, ''זו מתנה למיכל?'' המשיכה ושאלה.
''כן,'' השיב קצת בחוסר סבלנות. הוא היה עסוק כל כך בעצמו
ובאומללותו עד שלא הצליח לפענח את הקנאה שבקולה.  
''מה זה?'' המשיכה, מנסה להתפייס איתו.
''הגידי בכנות,'' אמר לפתע, ''את בתולה?''
היא הביטה בו מופתעת, בתקוות מה, אולי סוף-סוף התעורר הבחור.
כל מאמצי החיזור שלה לא הועילו עד כה, הוא פשוט לא מבין רמזים.

''כן,'' השיבה לו בקולה השבור, ''כן, לא בגלל שאני צנועה, פשוט
לא היו תובעים לאוצר הזה.'' והצביע באירוניה למקום ההוא שבין
רגליה.
הוא הביט בה בעיניים מבינות, אבל... הוא המתין למיכל וליבו לא
פנוי היה לאהבות חדשות.
''מיכל לא תבוא,'' אמר כמעט לעצמו, ''הן אף פעם לא באות בפעם
השנייה.''
''שטויות,'' אמרה בביטחון, ''אתה בחור נחמד, בחורות תמיד
מאחרות, תראה שהיא תבוא, אני בוודאי הייתי באה,'' רמזה לו
שוב.
''אה... את,'' נאנח, ''כן, אבל אנחנו ידידים.'' ניסה לתרץ את
חוסר התלהבותו.
''ספר לי, מה יש לך בין הרגליים...'' אמרה ונבוכה מדבריה,
''אני מתכוונת לחבילה... נו למתנה של מיכל.''  
''במקור היא נועדה למישהי אחרת...'' מצא את עצמו נענה לשאלתה.
מרלין  התיישבה למולו בכיסא הפנוי, אלא שאז ניכנס לקוח והתיישב
ליד הבר.
''אני מיד חוזרת,'' אמרה, ''ועד שתגיע מיכל תספר לי... אתה
יודע מה, בוא שב בבר, אני אשמור לך את החבילה מתחת לבר ונהיה
חופשיים לפטפט.''
מקס גרר את רגליו הכבדות משתייה וייאוש, והתיישב בפינה
המרוחקת, המתאימה לביישנותו הטבעית. מרלין מזגה במיומנות את
המשקה לאורח, גררה את הכיסא הגבוה שלה לפינה, מזגה לעצמה וודקה
ומיץ תפוזים, והתיישבה כך שתוכל להישען על הבר ולקרב את פניה
לפניו.
''מאז שהתחלתי להתלהב מבנות אני מחזר ללא הצלחה,'' החל את
סיפורו, ''אני לא מבין את הסיבה, כנראה שאני מחבל בכוונה
ביחסים כי אני פוחד מבנות. תמיד הייתי מאוהב במישהי ותמיד
כשהגיע הרגע להיות גברי, כובש, להפגין ביטחון עצמי, אני מתחיל
לגמגם, לדבר שטויות, לנסות לעשות רושם ואז אני מגוחך. אני יודע
את זה ואני לא מצליח להתגבר. עובדה שהן לא באות בפעם השנייה.
אני אלוף בלהמתין. לתמי, פקידת השלישות, המתנתי שעות בגשם, ורק
לאחר ארבע שעות קרות ואומללות העזתי להסתלק מהמקום, וגם אז
חששתי שאולי תבוא ולא תמצא אותי. באחת הפגישות המפוספסות האלה
העזתי והלכתי לביתה, ושם פגשתי את אימא שלה, שהסבירה לי שהיא
יצאה עם אחר. היא ניסתה לנחם אותי, הגישה לי כוס תה. תמיד
הצלחתי אצל האמהות ונכשלתי אצל הבנות...''
"אז מה עם המתנה?'' ניסתה לזרז אותו להגיע אל העיקר.
''אני כבר מגיע.''
מרלין ליטפה את פניו ונגבה מלחיו את הטיפה שזחלה לעבר הסנטר.
בינתיים רטן השיכור שליד הבר והתלונן על השירות. מרלין מיהרה
לעברו, ''אני כבר חוזרת," אמרה בהדגשה, ''אני תמיד אחזור.''
מיהרה והגישה למתלונן את המשקה בחיוך, הוא נרגע ושקע בעולמו.
מיהרה לשוב ונשענה על הבר כדי שיוכל מקס להציץ למחשוף החולצה.

''ככה החזיקה אותי על אש קטנה,'' המשיך את סיפורו, ''שנה שלמה,
לא מנתקת את הקשר וממשיכה באופן עקבי לקבוע פגישות ולא להופיע.
ואז הגיע יום השחרור שלי, והיא התנדבה להכין לי את המסיבה. לא
האמנתי שזה יקרה, אבל למרבה הפלא היא הופיעה בביתנו, ואימא שלי
ותמי - שהצגתי אותה כחברה שלי והיא לא התנגדה - טרחו ביחד
במטבח. משוחחות ביניהן עלי ועל העתיד המשותף שלנו. הייתי ברקיע
השביעי. המסיבה הייתה...'' כאן הפסיק מקס את סיפורו, הוא היה
נרגש ועצוב וגם האלכוהול החל לתת את אותותיו.
''אולי תשתה קפה חזק ותתעורר,'' הציעה לו. לא המתינה לתשובתו
נגשה וטרחה ליד מכונת האספרסו, ניגבה את הבר בתנועה
אינסטינקטיבית של מלצרית ברים וחזרה עם שני ספלי קפה קטנטנים
אבל מרוכזים מאוד. מקס לגם לאט והעולם החל להראות נחמד יותר.
''המסיבה הייתה פיצוץ,'' עיניו הבריקו בחיוניות בלתי אופיינית,
''היא נשארה לישון בחדר שלי, ואני אמור הייתי לישון בסלון, אבל
לא נרדמתי, לאט-לאט ובשקט התגנבתי לחדרה, מגורה עד טירוף,
נגעתי בידה היא התעוררה ונבהלה, דרשה מיד שאעזוב את החדר...
ואני עזבתי. למחרת קמה, התלבשה, יצאה... וזהו.''
כאן הפסיק את סיפורו ונראה היה שאין בדעתו להמשיך.
''המתנה,'' לחשה לו, ''לא הזכרת את המתנה.''
''אה כן, המתנה... רציתי למות, שוב פספסתי את הקרבה הגדולה
ביותר שהייתה לי עם בת, ורק בגלל גסות הרוח שלי. חקרתי עליה
ביחידה וספרו לי שהשתחררה והיא לומדת בפנימייה. מכיוון שאהבה
אספרסו, הלכתי וקניתי באלף שקל - שהיו כל חסכונותיי - מכונת
אספרסו ביתית. עם המטען הכבד הזה התרוצצתי באוטובוסים והופעתי
בפנימייה. הייתה הפסקה הנערות שכבו על הדשא. הסתובבתי ביניהן,
עד שמצאתי אותה קוראת עיתון. הסטתי את העיתון מפניה, היא הביטה
דרכי כאילו הייתי שקוף. כאילו לא הייתי שם, 'הבאתי לך,' התחלתי
להגיד אבל היא חזרה וכיסתה את פניה בעיתון...''
מקס בכה, לא כמו מבוגר, כמו ילד מאוכזב, כול גופו רעד, והוא
החל מגהק... מרלין חבקה אותו ככל שיכלה מעבר לבר... ואז בתזמון
נוראי, באיחור של שלוש שעות, הופיעה מיכל בדלת. רעננה, לבושה
בהידור צעיר, מזלזלת במוסכמות, ללא ספק חתיכה, מה שקוראים היום
'כוסית'. היא חפשה בעיניה את מקס וכשאיתרה אותו ליד הבר, מיהרה
והתיישבה לידו. הניחה את ידה על גבו ואמרה: ''מותק, אני מצטערת
על האיחור, נרדמתי אחר הצהרים והתעוררתי רק עכשיו.''
מרלין, למרות קנאתה, שמחה על בואה, כל כך רצתה לראותו מחייך
ושמח, גם אם זה בזרועות אישה אחרת.
מיכל הייתה אורחת חדשה בבר, היא הופיעה לאחרונה ומיד התחילה עם
מקס, לא ברור היה מה גרם לה לעשות זאת, אבל מקס  היה מאושר
לרגע, ועתה כאשר סוף-סוף הגיעה חשה מרלין מעין סיפוק: ''אמרתי
לך שהיא תבוא,'' זרקה לעברו וקמה מהכיסא שלידו, ''מה תשתי?''
שאלה את מיכל.
''רעל,'' השיבה.
''ומה הרעל שלך?''
''וודקה נקייה בבקשה.''
מקס הרים את עיניו הדומעות והעז להסתכל למיכל ישר בעיניים.
''בוא,'' אמרה לו. מקס רמז למרלין, ''חמישים,'' סיננה בין
שיניה. הוא הושיט לה שטר של מאה, ''העודף בשבילך." ברגע שיצאו
נזכרה בחבילה שמתחת לבר, רצה החוצה בתקווה להדביקם, הם לא היו
שם כבר.
מיכל ומקס צעדו דוממים, היא שילבה את ידה בשלו. רק לאחר צעדה
ארוכה ברחובות העז לחבק את כתפיה, השתדל לא לפטפט יותר מדי,
נתן לה לספר לו על עצמה, והיא ריכלה על חברות וחברים, דברה על
שמלות, וג'ינסים, ונעליים, ותספורות, ומחירים... הוא לא הקשיב,
היה עסוק במחשבות על מרלין היבשה מהבר. הוא לא אהב את ריח
הבושם שנדף ממיכל, ונזכר בגעגועים בריח האלכוהול והסיגריות
שמפיצה מרלין סביבה.
השחר עלה מוקדם, הם הביטו מוקסמים בכדור האש העולה מאחרי בתי
העיר: ''זה יפה," אמר לבסוף. עד שעות הצהרים בילו בחוף הים,
התרחצו בבגדים התחתונים, ואז לחשה באוזנו: ''בוא אלי הביתה
נישן קצת.''
לבו פעם בחוזקה, סוף-סוף זיון בטוח, קולו רעד שהשיב: ''בואי
נלך.'' הם צעדו במהירות, לעבר הבתים הישנים שבקצה העיר. זו
השכונה שחלק מתושביה קבלו פיצויים ועזבו; יסודות הבתים התערערו
כתוצאה מחפירת התוואי לכביש המהיר, והשאר עזבו כאשר נפתח הכביש
לתנועה, הרעש היה בלתי נסבל, הכביש לא שקט לא ביום ולא בלילה.
''רק ביום כיפור אפשר לישון כאן,'' הסבירה לו.
זו הייתה דירת חדר, שאת רובו תפסה מיטה רחבה. רק נכנסו נעלה את
הדלת אחריה ושלפה את המפתח ממקומו. היא החלה מפשיטה אותו, עד
שנותר בתחתונים בלבד, ותלתה את בגדיו על הקולב שליד החלון. הוא
ניסה לנשקה אבל היא התחמקה באלגנטיות. כאשר ניסה להפשיט אותה,
אמרה: ''אני הולכת להחליף למשהו סקסי.'' ומיד נסגרה בחדר
האמבטיה. מקס הרגיש נועז, פשט את תחתוניו ונכנס לבין הסדינים
הקרים. הוא פינטז לעצמו תנוחות שלמד מסרטי הסקס, להם היה מכור.
הוא חש עצמו מומחה, למרות חוסר ניסיונו.
בזווית העין ראה יד מושטת דרך החלון וקוטפת במהירות את מכנסיו
מעל הקולב. לרגע לא הבין את משמעות הדבר, אבל מיד התעשת קפץ
החוצה מהחלון מנסה להדביק את הגנב.
'איזה באסה,' חשב לעצמו, במכנסיים היו הארנק עם הכסף וכרטיסי
האשראי, ו... המפתח לכספת. רק מכונת האספרסו ניצלה, נזכר לפתע,
איזה מזל, לפחות היא הגיעה לכתובת הנכונה.
מהבר הסמוך הביט שיכור החוצה: "לאן הוא ברח?'' צעק לעברו, והוא
החווה בידו לעבר הכביש המהיר. לפני שפתח בריצה שמע את השיכור
צועק לחבריו: "עוד פרייר שהשרמוטה והערס שלה זימברו," וכולם
פרצו בצחוק גדול.
מקס רץ מתנשף בכל כוחו בשולי הכביש המהיר. החום היה כמעט בלתי
נסבל. הוא לא לבש דבר לגופו וכפות רגליו היחפות התעלמו לחלוטין
מן האבנים הקטנות והאספלט הלוהט. נהגים נדהמים צפרו לו בחולפם
במהירות בכביש אבל נדמה שמקס לא שם לב לזה בכלל. הוא המשיך
לרוץ, הוא חייב.

הערה: פתיחה וסיום שהוכתבו על יד הסדנה