קולה של וויטני יוסטון בוקע לו מתוך הסלון בעוד אני כותבת את
זה. עוד שיר שאני לא מכירה. כאב הראש שלי בגלל הסינוסים והקור
הנורא שמפתיע אותי בהלם כל פעם שאני יוצאת בבוקר מהבית משתלב
עם זכרונות דחוקים באחורה של הראש שלי בדיוק ליד השנינות, חוש
ההומור והבגרות הגדולה מכולן שדוחקת על כל השאר. אני עוצרת את
הנשימה, עוצמת עיניים לכמה שניות ומחכה שהפנים שלי יתרגלו
לקור.
מחשבות רנדומליות עם קשרים מוזרים מתרוצצות לי בין החלקים
השונים של המוח שבדיוק עסוקים בלהשאיר אותי בחיים. ואני מתוך
האוגיאסטיות שלי לא עוצרת לרגע ומפנה מקום בלו"ז המלא לימודים,
משפחה, אוכל ושינה שלי להודות להם. אז הנה, תודה.
עולות לי אלפי התחלות חדשות לפוסטים מדהימים שהיו יכולים להכתב
כאן ועכשיו אבל הן נעלמות אחרי כמה זמן שלא עשיתי איתן כלום.
בדיוק כמו שאר שאיפות, חלומות, תקוות וירקות. ההתחלות מביאות
בתוך עצמן את הקרע על הג'ינס אחרי שלבשתי אותו היום בבוקר.
הרעש שבקע מתוכו עדיין מהדהד בתוכי והאינסטינקט הנשי שלי הנגוע
בסימפטום דוגמניות-ויקטוריאז-סיקרט אומר לי שאני צריכה להושיב
את גופי העצלן לדיאטה ארוכה ומפרכת שכוללת בתוכה הרבה סלטים
חסרי חסה, דרבון בזמן שאני מוצאת את עצמי רעבה ב-10 בלילה
ומטרים של קללות אחרי שאני אוכלת את חתיכת השוקולד האומללה
הזאת שנשארה מאחור אחרי ארוחת הערב.
ואז מתעורר התת מודע שלי ואומר בקול שדומה למרצה בכימיה
בטכניון בחיפה. מקום שאני לא חושבת על לנסות להגיע אליו, רק
השם מוציא לי כל רצון. הוא אומר לי שאני נראית בסדר גמור
והג'ינסים בטח ארגנו הפגנה נגדי ועוד מעט יצטרפו החזיות
והתחתונים. זאת לא אשמתי, מה אני כבר עשיתי?
המסך בוהה בי חזרה ואומר לעצמו "לאן היא חותרת עם זה?"
בעצב רב התריסים מתחילים להסגר לאט לאט מרוב המשקל של האבק כי
לא ניקו כבר הרבה זמן. שבתו. האיש בתחילת השולחן היפה דורש עוד
כסף, מחשבה ואכפתיות ואין. הוא צועק ומבקש עזרה מאנשים אחרים
ששורפים את הזמן בבריכות עם המלצר המרוח בשמן שנוסה על בע"ח
אשר מביא להם כימיקלים עם עוד כימיקלים הידועים בשם אלכוהול.
והנה מתחיל עוד זרם רנדומלי והמרצה בכימיה שואל בקולו העבה
והמאיים "לאן היא חותרת עם זה?"
"לאן? חה חה", בוקע קול קטן של ילדה בת 6 שלא מבינה למה היא
נשארה באותו גודל אחרי שמלאו לה 6, "לשם". |