יש לי יותר מדי דברים בלב ומעט מדי דרכים לבטא אותם, אבל אני
צריכה להתחיל מאיפשהו, לא?
טוב, ההתחלה. היא הייתה מתישהו לפני חצי שנה, כשעוד ממש לא
הכרנו, רק התחלת לבוא לפעמים, ואני נדלקתי על האדישות שלך,
ובעיקר על המתיקות. על החיוך החמוד, על קריצת העין המיוחדת,
עלייך באופן כללי. זו הייתה מין התאהבות חולפת כזו- אבל משום
מה הייתה לי תחושת בטן שהיה קצת יותר מזה הפעם. הבעיה היא שהיא
לא חלפה. היא נשארה שם בבטן כל החופש הגדול, למרות שלא ראיתי
אותך ולו לשבריר שנייה, והייתי צריכה לחיות עם כל הסיפורים של
החברות על איך היית בחופש. החברות, אגב, לא ידעו כלום. חזרנו
ללמוד ואיכשהו, הקראש הזמני הפך להיות משהו לא מוגדר. אני לא
אקרא לזה "אהבה", אני מפחדת מדי, זו מילה הרבה יותר מדי גדולה
בשביל אחת קטנה כמוני. אולי אתה מספיק גדול, אבל אני, מה
לעשות, קצת פחדנית לפעמים. לאט-לאט התקרבנו, התחלנו לנהל שיחות
קצת יותר אישיות, ותמיד היה נראה שאתה לוקח אותי בתור ידידה,
עד הלילה ההוא. זה לא שעשינו מי-יודע-מה, אבל אפילו אתה יכול
להודות, שהלילה ההוא שינה את הכל, את כל מערכת היחסים שהייתה
לנו. אני לא יודעת למה, אבל משום מה התחלת להתעלם ממני- בעצם,
אולי אני התחלתי להתעלם ממך- אני לא בדיוק יודעת, אבל כבר
כשהתעוררתי בבוקר הבנתי שזאת אהבה. אולי אני לא יכולה בדיוק
להגדיר את המחלה הזאת, ואולי גם אין ממש אנטיביוטיקה חוץ
ממימושה, אבל אני יכולה לספר לך על כמה תסמינים. בשבילי, זה
להיות בדיכאון ולכעוס על כל העולם, וגם כשמחייכים, מרגישים
צבועים כי אתה לא לידי. זה לבכות לילה שלם כי אתה לא שם איתי,
ללטף בעדינות כמו שרק אתה יודע את השיער, את הפנים, זה ללחוש
בשקט וברכות כלמיני דברים, סתמיים לכאורה, אבל אומרים המון
בשבילנו. זה להתעורר לעוד בוקר של התעלמות בבית הספר, ולחזור
למעגל הבלתי נגמר של הדמעות ושל המחסור בך. אתה כמו סם, אחרי
שמקבלים קצת חייבים לחזור ולקבל עוד ועוד.
אז ככה, אני לא בדיוק יודעת מה המצב בינינו כרגע. לי נראה שאתה
קצת מתחמק משיחה, כי אחרי הכל אי אפשר לחזור להיות בדיוק אותו
הדבר כמו קודם, אפשר להרוס את הידידות טוטאלית, או לנסות להנץ
ממנה אהבה יפהפייה, בדיוק כמוך. ואני לא יודעת מה איתך, אולי
אתה בכלל לא אוהב אותי, אבל כתבתי את כל זה רק כדי שתדע שאני
אוהבת אותך. באמת אוהבת, אהבה אמיתית, על כל מה שאהבה אומרת.
פשוט אהבה.