"למה רק שחור וכחול?" המוכר שאל אותי כאשר ניגשתי לקופה עם
צבעי העטים הקבועים שלי. תמיד קניתי עטים כחולים ושחורים בלבד,
כבר אפילו לא עצרתי מעולם לחשוב למה, זה כבר הפך להרגל. הייתי
נכנסת לחנות, בכל פעם מחדש, מתקרבת אל דוכן העטים ושולפת משם
שני עטים, אותם עטים, אותם צבעים. "הרגל", עניתי לו ומשכתי
בכתפי. "אתם בני הנוער, מעולם אינכם מחדשים ומתנסים, מסתמכים
רק על הרגלים ישנים. המקובעות הזאת עוד תהרוג אתכם יום אחד".
הוא החל מדבר במין קול דידקטי, אמהי ואפילו מטיף, בזמן שהכניס
את המטבעות שהגשתי לו לקופה והכניס את העטים לשקית. "זה לא...
מקובעות..." ניסיתי להגן על עצמי, אך קצת בהיסוס, "זה פשוט...
הרגל... כן, פשוט הרגל, זה הצבעים שאני אוהבת". איכשהו סוף
המשפט הציל אותי מלחזור שוב על אותם טיעונים, והרגשתי שאיכשהו
יצאתי מזה. "איך את יודעת שרק אותם את אוהבת", הוא אמר בזמן
שקירב את פרצופו אליי, "אם אף פעם לא ניסית משהו אחר?" את סוף
המשפט הוא כמעט לחש, והעיניים שלו נפתחו, הוא חייך מעין חצי
חיוך, שגרם גם לי לחייך, למרות שבדרך כלל הייתי אפאטית לגמרי.
"לא יודעת", אמרתי בביישנות ומשכתי בכתפיי שוב, כאילו התנועה
הזאת הייתה הפתרון לכל דבר. האמת היא שבאמת לא ידעתי. הייתי
רגילה למקובעות, מעולם לא באמת התנסיתי בדברים אחרים. אני
יודעת שהיה מדובר רק בעטים שטותיים ובצבע שלהם, אבל פתאום
נהייתי סקרנית. עניין אותי לראות אם הוא צודק, אם אני באמת "לא
אוהבת" כי פשוט לא ניסיתי מעולם. בזמן שהמחשבות המשיכו לרוץ לי
בראש, הוא המשיך לבהות בי. היה לו מין מבט שובה כזה, העיניים
שלו היו עדיין פתוחות וגדולות, והגבות שלו היו מורמות למעלה;
היה לי קשה שלא לחייך כאשר הסתכלתי עליו. "מה את צוחקת?"הוא
שאל למראה פרצופי המבויש. "אולי... אולי אתה צודק", אמרתי
בהססנות. "אני יודע שאני צודק!" הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון
דוכן העטים, "לא רק שאני צודק, אני אפילו מאוד צודק". כל הזמן
הזה שהוא פיאר את עצמו ואת המחשבות שלו, הוא שלף עטים צבעוניים
מהקופסאות - צהוב, כתום, אדום, כל מיני צבעים מעניינים כאלה,
מגוונים. היססתי לרגע, לא הייתי בטוחה שאני אשמח מהצבעים שהוא
יבחר לי, רציתי לבחור בעצמי, גם אם אבחר בסופו של דבר את אותם
צבעים. "חכה... איזה צבעים אתה מביא לי?" ניסיתי לדחוף את ראשי
בקפיצות קטנות, ולהציץ פנימה, לראות מה הוא בוחר. "את דואגת?"
הוא שאל, "בואי, בואי... תראי מה אני בוחר ואם לא תאהבי, תבחרי
לבד".
האמת שהוא בחר צבעים יפים, וכשהוא סיים, הנהנתי בראשי לאות
הסכמה, והוא לקח את השקית לקופה. "אני אפילו אעשה לך הנחה, שלא
תרגישי שהפסדת!" הוא אמר בחיוך, ואני שוב לא יכולתי שלא לחייך.
יצאתי מהחנות בדילוגים, והלכתי לכיוון הבית. לא הבנתי למה אני
כל כך מתרגשת, בסך הכול עטים, לא משהו כל כך מיוחד. התבוננתי
בהם כל הדרך. הצבעוניות שלהם ריגשה אותי, וממש חיכיתי לרגע שבו
אגיע הביתה, ואוכל לצייר איזה ציור במחברת, בצבעים, ולא בכחול
או בשחור לבן.
כשחזרתי הביתה, התחלתי לצייר. עוד ציור, ועוד ציור, הכל היה כה
צבעוני שפשוט לא יכולתי להפסיק. לפתע נעצרתי, התבוננתי במיכל
הדיו של העטים. "אני חייבת להיזהר", חשבתי לעצמי בדאגה, "זה
יכול להיגמר מתישהו". ממש פחדתי שאשתמש בעטים כל כך הרבה ובסוף
הם ייגמרו, ואני רק אהיה עצובה יותר, יותר משהייתי כאשר קניתי
רק עטים בשחור ובכחול. עזבתי את העטים, הכנסתי אותם לשקית,
לקחתי עט שחור ישן שלי, והתחלתי לצייר. לצייר רק שחור ולבן.

יומיים שלמים לא נגעתי בעטים הצבעוניים. בכל פעם שראיתי את
השקית שוכבת על השולחן שלי היה לי חשק עז לפתוח אותה! לפתוח
ולצייר הרבה ציורים, ציורים יפים, זוהרים וקורנים מאושר. אבל
פחדתי.
באותו יום כאשר התהלכתי ברחוב והתבוננתי ברצפה, נתקעתי לפתע
במישהו. "אני ממש מצטערת!" אמרתי בעודי מרימה את הראש מהרצפה,
"אני הסתכלתי על הרצפה ולא שמ-" נעצרתי, התבוננתי באיש שעמד
מולי. הוא חייך אליי. זה היה המוכר, זה עם העטים! "או שלום
לך", הוא אמר, "מה שלום העטים?" הוא אמר בגיחוך קל, כי למעשה
מצחיק לשאול לשלומם של עטים. "הם בס... סדר..." ניסיתי לענות
מהר מבלי לגמגם, אבל זה לא כל כך עבד, והוא הסתכל עליי ושאל:
"את בטוחה?" היססתי לרגע, ואז סיפרתי לו הכל. סיפרתי לו איך
ציירתי הרבה ציורים, איך הייתי מאושרת, איך נהניתי מצבעם
הססגוני של העטים ואיך בסופו של דבר ויתרתי עליהם והכנסתי אותם
לשקית. "את בוודאי צוחקת עליי..." הוא אמר, "ממה את מפחדת? שהם
ייגמרו?!" ולאחר שהנהנתי בראשי הוא הוסיף: "אז תקני חדשים!"
הכל נשמע כל כך פשוט כשהוא אמר את זה. "אני לא רוצה לקנות
חדשים, אני אוהבת אותם!" נשמעתי לפתע ממש כמו ילדה קטנה, אבל
אמרתי לו את מה שבאמת הרגשתי. "אני חושב שאת לא פועלת נכון",
הוא עצר לרגע והסתכל על הספסל שמאחוריו, הוא התיישב ועשה לי
סימן עם היד שאתיישב גם אני. "העטים ייגמרו בשלב מסוים, זהו
טבעם, הם לא מחזיקים מעמד לנצח, אבל הפחד שלך הוא לא נכון. את
מפספסת את ההנאה הגדולה, את אותה הנאה שהייתה לך כאשר ציירת
ציורים רבים בצבעוני. הרי את בעצמך אמרת שהיית מאושרת! תחשבי
על זה לרגע..." ובאמת חשבתי, וידעתי שהוא צודק, אבל עדיין היה
בי הפחד. הוא ראה שאני מהססת והמשיך לדבר: "תקשיבי... אני מבין
על מה את חושבת, זה גם עניין של ריגוש, הרי בסך הכל זה משהו די
חדש לך עניין העטים הצבעוניים. אני מאמין שכרגע את פשוט לא כל
כך יודעת איך להתמודד עם זה, איך לשאת בזה, ואולי את מפחדת
שברגע שייגמרו לך העטים, את פשוט תחזרי לברירת המחדל שלך,
ותקני עטים בשחור וכחול בלבד. אני בטוח שלא היית כל כך נסחפת
אם היה נגמר לך עט שחור אחד, נכון?" הוא המתין שאענה, ואני
הסתכלתי עליו, ואמרתי לו שהוא צודק. "אז אני חושב שכדאי לך
לחזור הביתה ולהמשיך לצייר". הוא קם מהספסל ונתן לי יד. קמתי
גם אני, אמרתי לו תודה, כל אחד הלך לו לדרכו, ואני, כאשר הגעתי
הביתה, שלפתי את השקית עם העטים וחזרתי לצייר. העטים לא נגמרו.
לא באותו יום וגם לא יום אחרי. למעשה הם החזיקו מעמד ממש הרבה
זמן; מיום ליום כבר חששתי פחות מהיום שבו הם ייגמרו, אני חושבת
שהמוכר באמת צדק. לקח לי זמן, אבל הבנתי איך להתמודד עם הפחד
הזה שלי. מיום ליום הבנתי יותר ויותר כמה שאני נהנית מהעטים
האלה, וידעתי. ידעתי שלא אחזור לצייר רק בשחור ולבן.

היום בו העטים נגמרו הגיע מתישהו. אחרי הרבה מאוד זמן. ידעתי
שכל שעליי לעשות הוא למלא את הדיו במיכל של העטים. אפילו לא
התייחסתי לזה יותר מדי, ובסופו של דבר, עוד באותו יום שבתי
לצייר. לא בשחור, ולא בכחול. לא רק לפחות. ציירתי בכל הצבעים,
כמו שצריך להיות. כי העולם הוא לא רק שחור ולבן, הוא צבעוני.

17.5.06