שונאת, לא יודעת למה דווקא אם מילה זאת החלטתי לפתוח את
"נאומי"...
אולי בגלל שאני יושבת בבית חולים, מסתכלת מסביב ומעלה זכרונות
מעברי...
שונאת את הפיג'מה הגדולה והחסרת בד,שונאת את הריח אשר נודף
מהמסדרונות,
שונאתא את האחיות המתנשאות,
שונאת את האוכל הדל בכל המובנים,
שונאת את המיטה אשר גורמת בעיות לאנשים מסוימים,
שונאת את המכשירים שעושים רעשים,
שונאת לראות אנשים חולים,
שונאת לראות פרצופים מודאגים ולשמוע אנשים מאחורי הגב מרכלים,
מרחמים,
שונאת את התמונות המשעממות על הקיר,
שונאת את החלון הגדול בחדר שאפשר לפתוח ממנו חריץ,
שונאת את המזגן שעובד ולא משנה מהו מזג האוויר,
שונאת את הצינורות התפורים לגוף,
שונאת לקום בבקרים אם פרצוף של רופא תוקע מבטים לעברי,
שונאת את סיבוב הרופאים פעם בכמה שעות,
שונאת שהאחים מחליפים משמרות,
שונאת את השכנים לחדר ועוד יותר שונאת שכנים חדשים,

שונאת שלוקחים לי דם, שונאת מחטים,
שונאת את המקלחות, שונאת את השירותים,
שונאת את הניירי טואלט ה"קשים",
שונאת את הצמיד שעל היד,
שונאת לספור את השניות,
שונאת לחכות לאורחים,
שונאת לצפות להפתעות,
שונאת כל כך הרבה דברים אך הכי שונאת שזאת המציאות לכמה
אנשים,
אבסורד להסתכל מהצד ועדיין להרגיש את השנאה,
השנאה הגדולה, להיות חולה...