אורי
אני עיתונאית וזו האמת. הלוא
תמיד יהיו מי שיחושו בטעמו של ההישג
המר במעלה הגרון
כאשר יהיו מקורבים לצלחת.
נעמה מתנדבת
להניף את נס המרד, בתוכחה
הכנה המביכה
שמאפיינת את מכלול הווייתה,
משמנים ותלתל
אני כאן כדי להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר,
כך היא אומרת, ללא בדל התנשאות או יומרה.
אני מאוכזבת מקרן, היא אומרת גם
הירי הדו צדדי לא ייפסק, ילדות בנות שלוש-עשרה
לערך עוד
יאבדו נשימה אחרונה באיזה שדה קוצים, לפני
שלמדו על
פקודות
בלתי חוקיות בעליל. המדים
ימשיכו כסדרם
להתפקע, זו או את, או אני מאיה את
מבינה את
שילמת כבר פעם אחת יותר
מדיי, וירדן שלו
מפני שהוא מתעופף במחוזות שגדולים עלינו,
את
את
מבינה מאיה,
קרן לא מנידה עפעף,
בואי נניח את הקלפים
על השולחן.
הגלגל סובב, אני מתחבאה מאחורי מגירות
הארכיון ואורי חולץ את
איברו, מחייך.
נעמה
נעמה אוספת פחיות. היא לא
שותה משקאות מוגזים,
היא גם לא אוכלת חיות. את המחשבות
הרעות, מאווים לוקים בקתרזיס גם
פליטות הורמונליות של הדעת
נעמה כותבת
על פיסות נייר קטנות היא כותבת
ומשליכה לפחית התורנית של החודש.
כשהיצרים מצטברים, נעמה קוברת את הפחיות בקדמת החצר.
הכלבים דוממים פעולה ואולם עשרות זבובים עוטים
מעל קברי המתכת.
דרך קבע ניתן למצוא בילקוט
שלה משירי פנחס שדה, ושרבוטי
רגלי נערות שלא
מסתיימים
אלא בראשי בנות יענה מדממים. השלווה
השקטה שלה גורמת לי לא פעם לכתוב
טיוטות בסלולארי;
אני כותבת תאריך, שעה, וציטוט.
היום כתבתי נעמה
שוב אומרת אובדן.
אבא שלי מובטל, את מבינה מאיה
ואורי, אח שלי בוכה,
שוב, המחאות השקטות האלו
לא עושות מאתנו
נשכניות יותר או
פופוליסטיות פחות
אני רוצה אותך לצידי, ומישהו צריך לחתוך את
שלט החוצות הזה, המלך
מאיה, המלך עירום להחריד
האיבר שלו מדלדל.
היא לא אמרה איבר. היא לא מדברת
על סקס. כשאני ואביב
מציעים אייטם נוסף לכתבה
נעמה שוב ממלמלת תועבה, ומסתירה את פניה בשתי ידיים
בואי ליגורט וגרנולה, בואי
בואי נעמה
ירדן
"אם כבר קפיטליסט רגשי אז לבד", הוא שולח לנעמה
אותותיו, מקליד תחקיר נוסף על שטחי אש לא מוגדרים, או
מוקשים שהרגו עגלים
חפים מפשע.
נעמה מחרישה
את השאריות שלו היא תנגב
אחר כך.
ירדן יערוף ואני אאסוף את הגזירים.
עוד עיתון יצא לאור.
נעמה מוצלת.
עומר
הוא יושב וכותב עד השעות הקטנות של הצהריים, כשפגשתיו
לראשונה סידרתי לו את התגית המיוחלת הזו. בדיעבד הוא
אמר לי שראה בזה אמתלה לגעת.
גיעות לא חסרו לעפעפיים שלי באותה
התקופה, באמת אבל הנהנתי
זה לא מצחיק מספיק, הוא נהג לומר לבלי שוב; במלתחות ההן,
בן 13 כאשר השלושה שחיפשו מגע דרך הלקאה עצמית ונבדלת,
בשר נחבט בבשר הוא
זעק למראדונה. לא הצלחתי להבין את
זה, אני עדיין לא מצליחה;
יש שיזעקו לרביקוביץ', יש שיפללו לכדי חזרה לתנוחת עובר, יש
שיקראו לאם הפשטנית.
עומר קרא למראדונה.
חשבתי על ליאור ושאלתי אותו,שנהנה מהפריבילגיה להיות מורי ו
רבי אף שלא בקשתי וגם לא שתפתי פעולה, האם נתקל
בעבודה, במרואיין שלא רצה לפגוש, הוא הישיר
מבט חלוא.
ראיינתי כמה חברים באיזה גדוד, שהחליף קו ברמאללה
והוא הביט בי, מחייך מאוזן לאוזן, עומר שחזר.
יכולתי לסנוט בו ולחבוט את כל גרם
הגוף הדק הזה, הלוא
שקלתי עשרים קילוגרם יותר, אבל ידעתי
להשיב
מלחמה שקטה.
מאז הוא החליט שאת שביל החלב הזה ישנה דרך הצחוק ה
מתגלגל של אנשים.
תמונות שלו פרושות על גבי מוספי סוף השבוע והעורך הראשי גאה.
הוא משרבב מאיה בין השורות ואני נבוכה
הרי לא יישבו אותי השירים. לא
זו התחלואה. להיות רחמנייה שוב
להיות
מאיה
אמא שלי חוגגת יום הולדת. בשנה שעברה קניתי לה ספר פרגמנטים
של נשים כותבות אירוטיקה.
הוא מונח לצד המיטה שלי כעת. אורגזמות
צבעוניות נקראות כאשר הצרצרים גוועים. חשבתי על מצעים, או
סרוויס
חדש ובמקום קניתי מחברת חדשה ועיפרון מחודד.
לקנות מחברות בבוקר
הפעולה הזו גורמת לבטני להתהפך כשם שהנחיריים רועדות
בינות הנחל הזורם וריח התאנים הדשנות.
ריח הדפים המריר של דפי המחברת שתכתוב
רגל כרותה, ופקודה לא נאותה, או עדר פרות תועה
שנכנס לביסס דרך פרצה
בלתי מבוקרת מזכיר לי קניית לחמניות טריות בצרכנייה.
סגרתי בלאט את דלת הארכיון והתחלתי רועדת.
אספתי את התרמיל, הצטיידתי בגיליון האחרון
ונסעתי הביתה.
במקום בד מבריק לדגל שנעמה מייחלת לנופף, קניתי חמישה ספרי
שירה. סילביה ומירון ח. איזקסון ובוקובסקי ופנחס שדה
עצמתי עיניים ברכבת רק לא לדמוע להסדיר
נשימות מלח מים פלפל גס
אחזתי בערימת הספרים ושוב
איזון מדומה (איזו דרך ישנה כדי לאזן אמת? הרי זו יומרה).
תחנה אחרונה.
X
17/5/06 |
