[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ויולט גולד
/
מכתב אחרון

לא יכולה יותר, זה יותר חזק ממני והרצון גובר על צלילות הדעת.
אני לא מסוגלת להתנגד לזה.
תמיד אומרים לי שאני חזקה ויכולה להתמודד עם כל הקשיים
והאתגרים שלפניי, גם אם הם קשים.
תמיד אומרים לי שאני ילדה חכמה ושאני סתם נלחצת לחינם לפני כל
המבחנים והבגרויות, זאת תגובה נורמלית אצל כל בני הנוער.
מסתבר שאני לא כל כך חזקה ובטח שלא חכמה אם הגעתי למצב שאני
כותבת את זה...
אז מאיפה להתחיל לספר...? קשה לי אפילו להצביע על הנקודה
המסוימת בה התחלתי להידרדר. אני לא יודעת, מצד אחד הכל קורה כל
כך מהר ואני לא יודעת איך אני משתלבת בתוך כל הקצב המסחרר הזה,
ומצד שני עובר עלי משהו כבר הרבה זמן, משהו שהתכחשתי אליו ולא
רציתי לראות את המובן מאליו.
יש תקופה אחת שאני כל הזמן חושבת עליה ולא מצליחה להוציא אותה
מהראש. כנראה שמאז הכל נדפק אצלי ומשם הכל התגלגל הלאה. זה היה
טיול שנתי של שבוע, כן זה המון זמן, הייתי אומרת אפילו יותר
מדי אילולא מה שקרה ביום לפני אחרון. אני ממש לא בן אדם של
טיולים והסיבה בגללה יצאתי היו החברות שלי והרצון להתרחק
מהבית. זה היה באמצע תקופת המבחנים וחשבתי שיהיה נחמד להתנתק
מהכל ולברוח למקום רחוק מהבית, והפעם לברוח באמת ולא למרחק של
100 מטר. חוץ מזה, היו יותר מדי אנשים בבית, סבא וסבתא שגרים
בחו"ל באו לכמה שבועות ויש להם פשוט נטייה לחרפן אותי ולהוציא
לי את כל המיץ. אני בטוחה שהם לא מתכוונים לזה אבל איכשהו יש
להם את הכישרון להוציא אותי מדעתי. האמת, זאת הסיבה העיקרית
שבגללה החלטתי לצאת לטיול. רציתי להתרחק מהם.
הטיול היה ארוך ומייגע, שנאתי כל רגע ממנו. כשרבתי עם חברה
טובה שלי אז המצב רק החמיר ורציתי לחזור הביתה. הייתי ממש
קרובה לחזור אבל אז השלמנו, או לפחות ניסינו. החלטתי להישאר,
הרי במילא כל הקטע המגעיל של הטיול מאחורי ומעכשיו יהיה הקטע
המעניין. היו כמה דברים מעניינים בטיול שהייתי יכולה לספר עד
מחר אבל עדיף לעבור לעיקר, מה שגרם לי להשתנות במידה מסוימת.
מאז הגיחה בכתה ט' איכשהו קורה שבכל טיול אני מכירה איזה מאבטח
ובסופו של דבר זה נגמר בכך שאני גורמת להם להבחין בי ואנחנו
נפרדים בתור חברים טובים. הפעם זה היה מעבר לחברים טובים אבל
בעצם פחות מכך. הבחנתי בו ביום השני של הטיול והוא היה זה
שנראה הכי נורמלי מבין כל המאבטחים (מה לעשות שחיצוניות זה
הדבר הראשון שרואים...). ניסיתי למשוך את תשומת ליבו אבל זה לא
ממש עבד אז החלטתי לוותר, במילא זה סתם בשביל פלירטוט בלתי
מזיק. עד יום המחרת שכחתי ממנו אבל אחרי כיומיים שוב דרכינו
הצטלבו. החלטתי שאין מה להפסיד אז פלירטטי איתו. איכשהו המזל
היה לצידי ובמקרה יצא שהוא פתאום בא לשבת לידי, צירוף מקרים
מוזר, אז החלטתי ללכת על זה. מאותו הרגע התחלנו לדבר והיה
דווקא נחמד להכיר אותו. עם הזמן יצא שהתקרבנו ומה שהתחיל
בציניות הפך למשהו מעבר. כשיצאנו להפלגה באותו הלילה הצלחתי
לגרור אותו לריקודים וזה היה מצחיק לראות אותו רוקד. עוד באותו
הלילה התקרבנו והתנשקנו. היה לי קצת מוזר כיוון שלא הייתי
בטוחה במה שאני עושה ועוד יותר הרגשתי לא בנוח כשהוא התחיל
לשלוח ידיים... אז פשוט עצרתי את זה והלכתי לישון. ביום המחרת
היינו בבית מלון שהיה אכזבה, סתם איזה חור בטבריה שבקושי נראה
כמו מלון. הוא אמר לי שיש מצב שהוא יהיה לבד בחדר ואז תהיה לנו
הזדמנות להמשיך מהמקום בו הפסקנו. באיזשהו שלב גם הספקנו לריב
כי הוא התעצבן מהטיזינג שלי, אותי זה דווקא הצחיק. בלילה באתי
אליו לחדר ופתאום ראיתי עוד כ-5 אנשים שהחליטו להתנחל אצלו
בחדר. הם עישנו ללא הרף ושתו בירה, גם אני הצטרפתי לזה בשלב
מסוים. כשהם הלכו, התחיל "האקשן בחדר המיטות". אני לא יודעת
איך זה הגיע למצב שנתתי לו להפשיט אותי כשאני בקושי מכירה
אותו. היה טוב מה שהלך שם, הוא ידע ללחוץ על כל הנקודות
הנכונות ולגרום לי להרגיש כמו המלכה שלו. הוא לא לחץ עלי לעשות
דברים שלא רציתי ופשוט זרמנו. זה היה כל כך נכון באותו הרגע.
בבוקר כשהתעוררתי לצידו, הרגשתי שלמה עם עצמי משום שלא עשיתי
משהו שהתחרטתי עליו ולא היה משהו שלא עשיתי ואני אתחרט עליו
אח"כ. הכל היה פשוט נכון. מי שלא חווה את ההרגשה הזאת, לא יודע
מה הוא מפסיד. זה כל כך כיף להתעורר בבוקר לצידו של מישהו
שגורם לך להרגיש מיוחדת...
זאת היתה הפעם הראשונה שהגעתי כל כך רחוק עם מישהו, במיוחד עם
מישהו שאני בקושי מכירה. אבל הייתי צריכה לעשות את זה, אחרת לא
הייתי יודעת מה אני מפסידה. באמת שהרגשתי הכי טוב שיש. החוויה
הזאת שינתה אותי ולמדתי דברים על עצמי שלא ידעתי. עד היום אני
נזכרת באותו הלילה.
כשחזרתי הביתה הייתי הכי רגועה שיש, הכל חזר למסלול ואני שוב
הייתי חלק מהשגרה.
הכל היה טוב ויפה עד לפני השבועיים האחרונים בערך. בהתחלה חברה
שלי סיפרה לי סוד שהיה גדול עלי ובאיזשהו שלב שום דבר כבר לא
הפתיע אותי. ואז התחילה תקופת המבחנים: סתם תקעו לנו מבחן
בספרות ובתנ"ך שבכלל לא היו אמורים להתקיים וזה היה פשוט
מיותר! ואז גם לא איחרו לבוא המתכונות והבגרויות בכל המקצועות.
בכל שבוע יש לי 2-3 מתכונות. אני בן אדם שמתפקד תחת לחץ ויודע
להתמודד במצבים קשים אבל הפעם זה כנראה היה גדול עלי. לפני
יומיים היתה לי מתכונת במתמטיקה. אני סתם עצלנית ולכן אין לי
שאיפות במקצוע הזה, אבל הפעם באמת ישבתי ולמדתי. זה ממש מאכזב
כשאני יושבת שעות, חורשת על החומר, קונה 2 ספרי מיקוד שעולים
פאקינג 110 שקל ועוד הולכת למורה פרטית ובסוף לא הולך לי
במבחן! הגעתי למסקנה שעדיף לא לבזבז זמן על ללמוד ופשוט להגיע
ישר למתכונת, כך או כך בין אם אני אלמד ובין אם לא אני אקבל את
אותו 60 ו80. אני באמת רוצה להצליח ולהוציא את המקסימום. כבר
לא נעים לי שהורים שלי מוציאים כל כך הרבה כסף כדי שאני אצליח
ואני בסוף מקבלת חרא של ציונים! היום היתה לי מתכונת בערבית
ועוד בגרות בע"פ. אתמול בלילה לא הצלחתי לישון כמו שצריך,
אחותי המקסימה העירה אותי באמצע הלילה כדי שאני אקח אותה
לשירותים ואח"כ היא גם בכתה שהיא רוצה ללכת לישון עם ההורים
ולא בחדר. חזרתי לחדר ופשוט נפלתי למיטה וישר נרדמתי. בבוקר
היא העירה אותי מוקדם עם הצרחות שלה והייתי צריכה לארגן אותה
לגן אחרת היא היתה בוכה עוד יותר. ככה יצא שבלילה לא ישנתי,
בבוקר העירו אותי יותר מדי מוקדם וזה גרם לי להיות עצבנית עוד
יותר לפני המתכונת. המתכונת הלכה די טוב, עד שהגעתי הביתה
וקלטתי שעשיתי טעות ממש מטומטמת, אני ידעתי את התשובה וכתבתי
משהו אחר כי אני טיפשה! חוץ מזה, גם הלך לי על הפנים בבגרות
בע"פ כל מילה שניה שהוצאתי מהפה, המורה תיקנה אותי. איזה יום
מגעיל!
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אני לא מסוגלת יותר! אני לא
מספיקה לסיים עם דבר אחד וכבר יש לי ללמוד למשהו אחר. כבר שבוע
שאני חורשת להיסטוריה וזה כבר מתחיל לשגע אותי. בל"ג בעומר
אפילו לא יכולתי לצאת עם החברות שלי! יום ראשון יש מתכונת ויום
שני בגרות. נמאס לי לשבת בבית וללמוד כל היום. המורה למתמטיקה
לא רוצה לתת לי מועד ב', בערבית דפקתי את עצמי בשל חוסר תשומת
לב והטמטום שלי והיסטוריה אני כבר לא מסוגלת לראות! די!!! כמה
אפשר לשבת על התחת וללמוד?! אני לא רובוט ואני לא מסוגלת לעשות
את זה יותר. אני מרגישה תסכול וכאילו כל המאמצים ואנרגיה שלי
מתבזבים לחינם, מה הטעם להשקיע אם אני בכל זאת לא מצליחה?! אני
לא יודעת מה לא בסדר בי ולמה אני כל כך דפוקה. אני יודעת שאני
לא רוצה להיות פה עכשיו, אני רוצה להיות בבית שלי - איפה שסבתא
נמצאת (הסבתא השנייה ולא זאת שמצליחה לעצבן אותי). אני מאד
קשורה אליה ומבחינתי הבית זה איפה שהיא נמצאת.
אני שונאת את עצמי, שונאת את הבי"ס ואת ההורים שלי שלוחצים עלי
כל הזמן להצליח ולא מבינים מה עובר עלי. הם אפילו לא קולטים
שהתחלתי לעשן בזמן האחרון. מה אני צריכה לעשות כדי שכל זה
ייפסק?! אוף עם הכל, אני לא יכולה להמשיך להילחם בעצמי. מסתבר
שאני לא כל כך חזקה בסופו של דבר, ההתמוטטות עצבים מוכיחה את
זה. ובטח שאני לא חכמה אם אני לא מצליחה להוציא ציון גבוה בשום
מקצוע.
טוב, אם אני כל כך חסרת תועלת ולא מצליחה לעשות שום דבר כמו
שצריך, מה הטעם להמשיך לחיות?
אומרים שאני עוד אצליח בגדול, שמצפים לי חיים מלאי הצלחה וכל
טוב.
אני כבר לא מאמינה בזה. וגם אם ככה זה באמת נועד לקרות, אני
בחיים לא אדע מה אמור היה להיות. חיים, מילה קטנה אבל
מורכבת...
זה היה המכתב האחרון שלי אלייך, את הבן אדם היחיד שאני יכולה
לסמוך עליו. את תמיד שם לצידי גם אם לא פיזית, את באמת חברה
אמיתית. תודה שאת מקשיבה לי וקוראת את השטויות שלי. באמת היה
נחמד להכיר, חבל רק שלא יצא לנו להיפגש פנים מול פנים אחרי
יותר מ3 שנים של שיחות דרך המחשב.
שיהיה לך יום טוב, אולי עוד ניפגש בעולם הבא.





וואו, אני לא מאמינה שהצלחתי! זכרתי את כל הטקסט בע"פ ולא
פספסתי כלום! המורה לדרמה אמרה שזה היה המונולוג הכי מרגש,
והרעיון להפוך את זה לסיפור בתוך מכתב היה פשוט גאוני. כשירדתי
מהבמה כולם באו אל מאחורי הקלעים ובירכו אותי על המשחק המשכנע.
אנשים שלא הכרתי אמרו שהם ממש אהבו את הקטע ושהם יכלו להזדהות
עם הדמות ולהבין אותה. עכשיו גם אני התחלתי להבין את הדמות ואת
הסיפור של החברה שלי שהחליטה שהיא לא מסוגלת להתמודד יותר עם
החיים. מצטערת שקראתי את המכתב מאוחר מדי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ילדי תימן!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/7/06 18:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ויולט גולד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה