שלובים הלכנו בדרך לא לנו
שני זרים ערמו מילים על מילים
בתשבץ מושחר.
שזרת אותיות בתבניות ידועות רק לך
פחדת להתקרב אל אמת עלומה.

עירומה העמדת עצמי מולך ו
אני את גלימת ההסוואה הסרתי זמן.
אדרתה של גברת הצפינה אמת ו
מבעד סוגריה חשפה.
רסיסי תקווה קשרו ביניהם
שברי ידיעה אפפו חלל ש
טרם סיגל לעצמו יכולת קבלה.
וקופידון שלח חיציו אל חיבור מוטעם
באהבה עצמית באהבה עצמית באהבה.

והחידה הגדולה - קשו רמזיה
מובלעים מבין שפתיך צירופים כמוסים ו
אני את ידי המנתח זנחתי מכבר
הקשיתי על הבנתי.

טווינו דרכים חדשות בעולם ש
טרם הבין קיומו.
ריצדו אותיות על מסך מנוכר מבעד לשפתי משורר
קרירות עטפתי עצמי לנוכח בריאה ש
כילתה עצמה לפני לידתה.

נסעת,
עוד אשוב.