[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריק בלום
/
נאה דורשת נאה מקיימת

  שתיים-עשרה וחצי בלילה. פאב. את יושבת לידי. הברמנית
המסוממת מציעה לך סיגריה. את יודעת עד כמה זה מפריע לי ולמרות
זאת את עונה בחיוב ומתחילה לעשן לידי. אני מסתובב, משתדל שלא
לראות את זה. את שמה ידייך על כתפי כדי שאסתובב לכיוונך ושואלת
למה זה מפריע לי. אני עונה שאת ידעת גם קודם שזה מפריע ושאם את
רוצה לעשן תעשני, אבל בבקשה לא לידי. את נותנת את מבט ה'אני
אעשה מה שאני רוצה' ומפנה ראשך לברמנית. אני מסתובב חזרה
לכיוון ההפוך ממך.
  אחת בלילה. יוצאים מהפאב. הולכים למלון, חלקנו שתויים. את
נראת פיכחת לחלוטין. את עוזרת לאחד השתויים מביננו להתקדם.
מתקרבים למלון.
  הרגע נכנסנו לשטח המלון. את כבר לא עוזרת לאף אחד, אני
החלפתי אותך בעזרה לשתוי. את פונה הצידה אל כיוון השיחים. אני
מבין שמשהו משתבש. אני מבקש מחבר שיוביל את השתוי לחדר ואני
פונה לכיוונך. את מצידך מודיע לי שפניך מיועדות לדיסקוטק. בא
לך לרקוד. משום מה זה לא נראה לי רעיון טוב. גם לו היית עכשיו
פיכחת לא הייתי מציע לך ללכת לשם לבד בשעה כזו. אני מבקש ממך
לא ללכת. את נותנת בי את מבט ה'אני אעשה מה שאני רוצה' ומנסה
להמשיך ללכת. את כבר לא הולכת ישר. את מתווכחת איתי. "אתה לא
אבא שלי" את אומרת. "אני אעשה מה שאני רוצה". "כמובן שאת תעשי"
אני עונה. "אבל אני בא אתך". את מסרבת כמובן. איכשהו הויכוחים
האלו מוציאים לך את החשק ללכת לדיסקוטק. "בסדר, אבל אני רוצה
לדבר עם עידן". אני נושם לרווחה. הצלחתי למנוע ממך להסתובב
בעיירה הזו לבד באמצע הלילה. ואפילו לא הייתי צריך לגעת בך
בשביל זה. את ממשיכה ללכת, נכנסת למלון. אני אחריך. בזוית העין
אני רואה שהמצב אצל האחרים מתדרדר. הם כבר לגמרי לא בשליטה.
"רק לסיים כבר את הלילה הזה" אני חושב. גם לפני כל זה כבר כאב
לי הראש. כשאנחנו עולים במדרגות נשמעות צעקות. בעל המלון דורש
שנפנה את החדרים מחר בבוקר. את נכנסת ללחץ. אנחנו ממשיכים
להתקדם. אני מוציא את המפתח ופותח את החדר. את לא מתרשמת ופונה
לחדר ליד. שלושת השכנים נמצאים פה. אני נכנס אחריך לחדר ומתחיל
להרגיש בעצמי מסוחרר. את כועסת עליי שבאתי ודורשת שאני אשאיר
אותך איתם לבד. אני מסרב. "אתה לא אבא שלי". המשפט הזה כבר
נשמע לי מוכר. אני מבקש שתבואי איתי לחדר שלנו. את דורשת שאני
אשאיר אותך איתם לבד. את נשכבת על אחת המיטות וטוענת שיש לך
סוד לספר לעידן. אני מבין שמצפה לי לילה ארוך. אני פונה אל
המחומצן מביניהם ומנסה לפתוח בשיחה. את ממשיכה לשכב על המיטה.
את טוענת שלא תזוזי משם עד שנשאיר אותך לבד עם עידן. אני מגלה
שהמחומצן הוא נחמד. ברוב חוצפתי אני שואל אותו אם הם שתו משהו
הערב ומקבל תשובה שלילית. את מגבירה את הקול לכיווני, דורשת
שאני אלך כבר. אני מרים פרסומת של פארק-מים מהשידה ומנסה לבדוק
עד כמה הראייה שלי מטושטשת. אני חוזר ומבקש ממך לבוא איתי
לחדר. את כועסת ואומרת שקודם תאמרי לעידן את הסוד ורק אז
תבואי. אני אומר לך שגם לי יש סוד ואני מבקש שאני אגלה לך אותו
קודם. לרגע עוברת בראשי מחשבה שאני אצטרך הלילה להשתמש נגדך
בכוח. אני מגרש את המחשבה הזו מהר מהראש. "תשאיר אותי איתה, אל
תדאג, אתה תוכל לעמוד פה ליד הדלת." אני מבין שעידן מדבר איתי.
"לא כדאי" אני עונה והוא מהנהן. אני מודה לבורא עולם על השכנים
הנחמדים שהוא העניק לי. לנו. "אתה לא אבא שלי, אני אעשה מה
שאני רוצה" הפעם בצעקה. ראשונה מיני רבות שחטפתי באותו לילה.
המחומצן מציע לשכנע אותך לשמוע את הסוד שלי ושבינתיים הם
ייסעו. אני מסכים. שלושתם פונים אליך ומציעים לך לשמוע את הסוד
שלי. עידן מבטיח להישאר בחדר ולחכות לך. אנחנו נכנסים לחדר
שלנו. אני סוגר את הדלת ושומע את השכנים נועלים את חדרם. כשהם
חזרו כעבור ארבע שעות אני לא שכחתי לגשת להודות להם. בינתיים
אני נשאר פה במאבק לשרוד את הלילה הזה. אני נועל את החדר ונושם
לרווחה פעם שניה. הפעם השלישית תבוא כשתירדמי. חבר מגיע לספר
לי עד כמה המצב עם האחרים גרוע. אנחנו מחליטים לנסות לדבר עם
בעלת המלון. אני לוקח את המשימה על עצמי ומבקש ממנו שישמור
עלייך בינתיים. אני יורד במדרגות. אני מנצל את הזמן הזה כדי
לשנן את המשפטים שאני הולך להגיד. אני מגיע ללובי, הולך ישר עד
כמה שאני מסוגל, ופונה לכיוון בעלת המלון. היא צועקת לכיווני
לעוף מכאן. אני עונה לה שאני לא שיכור, אני יודע שאני נראה ככה
אבל אני לא. "תראה איך אתה נראה", היא צועקת עליי, "מחר בבוקר
אתם עוזבים". אני מנסה לומר לה שזה לא אשמתנו, שאני לא יודע מה
הברמנית שמה לנו אבל זה לא מעניין אותה. "עוף מפה כבר" היא
צורחת עליי. אני מסתובב ועולה חזרה. כשאני נכנס לחדר החבר תופס
אותי ואומר לי שאת ממש השתכרת. 'הלילה הזה לעולם לא יסתיים'
אני חושב. מהר מאוד אני מגלה שהוא צדק. את מדברת משפטים
מעורבים בשטויות ואני מנסה להרגיע אותך. "אתה חושב שאם אני
אקפוץ מהמרפסת יכעסו על בעלת המלון?". כמו שחששתי. אני אצטרך
לשמור עלייך גם כשאת ישנה. אני מנסה לשכנע אותך שכדאי לך ללכת
לישון. אחרי הרבה זמן זה סוף סוף מצליח. סוף סוף את מסכימה
לנסות לישון. את מתעקשת שגם אני אלך לישון. אני שוכב במיטה
וסופר את הרגעים עד שתירדמי. עד שאני אוכל ללכת לעזור גם בחדר
השני. בסוף זה קורה. עד הבוקר אני מעביר את הזמן בעזרה לחבר
ובהסתכלות על המרפסת או עלייך. בודק שבשניהם אין תזוזה. שלוש
פעמים אני בטעות מעיר אותך. "קצת התחשבות" את צועקת עליי. אני
מבקש ממך סליחה. בלב אני מתפלל שתחזרי לישון.
  חמש וחצי בבוקר. השלמתי עשרים וחמש שעות רצופות ללא שינה.
כאב הראש כבר עבר, גם השפעת האלכוהול. אני חושב מה עושים
עכשיו. את ישנה כבר ארבע שעות. בפעם האחרונה שצעקת עליי כבר
נשמעת פיכחת לחלוטין. אני מדבר עם החבר ומציע לו שילך לנוח חצי
שעה. אנחנו קובעים שנעיר אותך בשש  ונתייעץ אתך לגבי המצב.
  שבע וחצי. אנחנו חוזרים לחדר שלנו אחרי שדברת בעצמך עם בעלת
המלון. את טורחת להביעה אכזבה על שלוקחים אותך כמובן מאליו ולא
מודים לך על שדברת איתה בעצמך. עד סוף היום אני מודה לך על כך
שלוש פעמים. אני מסתפק באמרה שלך "עשית את מה שהיית צריך
לעשות" והולך לישון. עד היום לא שמעתי ממך תודה.


  מאז יצא לנו לדבר על המקרה עוד כמה וכמה פעמים. כשדברתי עם
אמא שלי למחרת למשל, הבעת מורת רוח על כך שאמרתי לה ש'דברנו
הבוקר עם בעלת המלון' ולא אמרתי במפורש שזאת את דברת.
  את מה שעשיתי באותו לילה עשיתי כי אני חושב שזה מה שהייתי
צריך לעשות. לא עשיתי את זה כדי לקבל תודות, אך למרות זאת
איכשהו מוזר לי שהפעם היחידה מאז ששמעתי ממך מילות חיוביות על
כך הן היו "עומד לזכותך שלא ניצלת אותי כשהייתי תחת השפעת
אלכוהול."


שאלה - אם היית את במקומי לא היית נעלבת שזו התודה היחידה
שקבלת? לא היית מביעה את חוסר שביעות הרצון שלך מכך שלוקחים
כמובן מאליו את כל המעשים שעשית ואת כל העזרה שלך?

התשובה ברורה. לכן אומרים שאת שקוע בעצמך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
what's the
time?
time is money?

בדרך למליון
הראשון


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/10/01 19:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק בלום

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה